בחודשים האחרונים לא חולף שבוע בלי שאני מקבל שיחה שכזו. "הרב", אומר הקול המהוסס שמעבר לקו, "אנחנו בבעיה גדולה ולא יודעים מה לעשות". הזהות של הפונים מגוונת למדי - לפעמים דתיים או מסורתיים, חלקם חילונים לגמרי ולאחרונה אף הגיעו שתי פניות שכאלו ממשפחות חרדיות. לכולם סיפור דומה: הבן או הבת שלהם יצאו אל העולם הגדול - לצבא, לאוניברסיטה או לעבודה והכירו בן זוג מתוק ונהדר. האהבה פורחת, העסק נעשה רציני וההורים שמחים לשמוע את פעמוני החתונה מתחילים לצלצל, עד שפרט ביוגרפי קטן נופל עליהם בהפתעה גמורה - הוא (או היא) לא יהודי.
חשוב להבהיר - לא מדובר על מישהו שהכירו בטיול בחו"ל וגם לא על מתנדבת מחו"ל שהגיעה לארץ. מדובר בצברים, שחיים כאן עם משפחותיהם כבר דור שני, שלישי ורביעי. ישראלים נאמנים ששירתו בצבא, ובונים כאן את עתידם. שום פרט חיצוני לא מסגיר אפילו צל צלו של חשד לכך - לא המראה, לא השם, לא הביוגרפיה. בישראל חיים כמה מאות אלפים אזרחים יקרים ואהובים במעמד הזה, רובם מקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר - הם ישראלים לכל דבר והם לא יהודים על פי ההלכה. התרחיש של נישואין בין חתן יהודי לכלה שאינה יהודייה, תרחיש שעבור יהודים רבים לאורך ההיסטוריה היה תרחיש אימה, הופך למציאות יומיומית דווקא במדינת ישראל, ובמספרים הרבה יותר גדולים ממה שאפשר היה להעלות על הדעת.
לפני כמה ימים אמר לי אבא מודאג: "אני לא מאמין שהבת שלי הולכת להתחתן עם גוי". אני התפרצתי לדבריו וביקשתי לתקן ולדייק. המונח "גוי" אינו מתאים, אינו ראוי ולעניות דעתי גם אינו נכון. מי שמגיע ממוצא יהודי, שאבותיו עלו ארצה למדינת היהודים ושאבות אבותיו נרדפו על היותם יהודים, שמחשיב את עצמו כחלק מהעם היהודי, שמדבר עברית כשפת אם ואף חירף את נפשו בצבא ההגנה לישראל, אינו "גוי". מציאות חיינו זימנה לנו קטגוריה שלא הכרנו - אנשים ונשים שהם חלק מעם ישראל, אף שאינם יהודים על פי ההלכה.
מדובר באחינו האובדים, שאבותיהם חיו ברוסיה הבולשביקית באחת הסביבות העוינות ביותר בתולדות העמים כלפי דתות בכלל וכלפי יהדות בפרט. הפצצות הכנסיות, מעקבים של שירותי הביון, עונשי המאסר על קיום פולחן דתי והגליית פעילי העלייה לגולאג בסיביר, כל אלו מזכירים בחומרתם את זוועות האינקוויזיציה הספרדית. העובדה שאחרי שלושה דורות שחיו בצל שלטון שכזה עדיין נותרה שמץ של זהות יהודית היא נס גלוי ועדות לעוצמת החיבור ומסירות הנפש של היהודים האנוסים הגיבורים הללו. טבעי וצפוי שבמציאות הקשה הזו, חלקם לא יהיו יהודים על פי ההלכה, והאחריות להשלמת תהליך הגאולה וקיבוץ נדחי ישראל, מוטל בראש ובראשונה על הרבנים והקהילות, בתי הדין והרבנות.
אלא שמדיניות הגיור המקובלת במדינת ישראל נקבעת זה שנים רבות על ידי קומץ קיצוני, שאוחז בפרשנות הלכתית מחמירה, שאינה רלוונטית עבור רוב מוחלט של הקבוצה המדוברת. שפע הצעות הלכתיות מעשיות עלו בשנים האחרונות מקרב פוסקים רחבי כתפיים, שביקשו לאפשר את גיורם ההלכתי של רוב המעוניינים בכך מקרב יוצאי ברית המועצות וצאצאיהם, וכולן נהדפו בזו אחר זו, בידי העסקנים החרדים השולטים בפועל במדיניות בתי הדין לגיור.
כדרכם של כל הקנאים בתולדותינו, גם הקנאים הללו רואים את טובת המיעוט שאליו הם שייכים על פני טובת כלל עם ישראל. הם מעדיפים דקדוקים פרטניים על פני ראייה מערכתית רחבה, ודרישותיהם הבלתי מתפשרות עלולות להמיט חורבן וכליה. כמקובל אצלנו - המערכת הדתית מתיישרת לימין, הגישה המחמירה ביותר הופכת להיות הסטנדרט הכללי, ואת המחיר אני פוגש שבוע אחרי שבוע, בשיחות עם עוד ועוד הורים שלא יודעים את נפשם, כשהם מבינים שהנכדים שלהם כבר לא ייחשבו יהודים על פי ההלכה. פעם חשבנו שבמדינת ישראל אין לנו בעיות שכאלו, כיום ברור שאם לא נמהר לפעול לשינוי המדיניות ההלכתית המקובלת במערך הגיור, תוך שנים ספורות התופעה הזו תהיה קיימת כמעט בכל בית בישראל.
מנהג ישראל הוא לקרוא בחג השבועות את מגילת רות, המספרת את סיפורה של הגיורת המפורסמת ביותר בתולדות עמנו. רות המואבייה, שהכריזה באומץ "עמך עמי ואלוהיך אלוהיי" ובחרה לדבוק בעם ישראל, זכתה להפוך לאם המלכות, שמצאצאיה יצא דוד מלך ישראל. איננו יודעים מה כלל גיורה של רות, ולא ניתן להסיק מהסיפור הנחיה הלכתית מעשית. עם זאת, עצם הבחירה של חז"ל לכלול בחגיגות חג מתן תורה סיפור תנ"כי העוסק בקבלת גיורת לזרועות עם ישראל, מעידה כאלף עדים על החשיבות והפוטנציאל הגלום ביחס המיטיב כלפי גרים. בועז שנשא את רות לאישה, מכונה במגילה ה"גואל", ומה לנו גאולה גדולה יותר מהשלמת השבתם של אחינו ואחיותינו אל חיק העם היהודי, גם במובן ההלכתי.