ראש הממשלה בנימין נתניהו רצה להעביר את חוקי ההפיכה המשטרית כבר בכנס החורף של הכנסת. לצורך כך הוא בנה את הקואליציה הנוכחית עם החרדים: דרעי, גפני וגולדקנופף ועם הציונים הדתיים והיהודים העוצמתיים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. הוא ידע שהם יהיו שותפים נוחים להפיכה ו"יזרמו" איתו לאן שרק ירצה, בעבור חופן דולרים, ושלל משרות וכיבודים להם ולמקורבים.
אולם מחאת הענק, שלא נראתה כמותה מעולם, טרפה הרבה הנחות יסוד על הישראלי הפסיבי והעצלן, היושב בביתו מפצח גרעינים ומקטר קיטורים, ובעיקר טרפה המחאה לנאשם נתניהו את הקלפים. נתניהו מבין את המשמעות העמוקה של מחאת המילואימניקים, הלוחמים, הטייסים, ההייטקיסטים והיחידות המיוחדות, ואת הדברים הברורים שאמרו שאינם משתמעים לשתי פנים, שהם נשבעו לשרת את הממלכה ולא את המלכה ובעלה.
נתניהו החליט לעבור את החגים (פסח ועצמאות) וימי הזיכרון (לשואה וחללי צה"ל) בשקט ובפיוס. ההנחה הייתה שהמחאה הגיעה לשיאה ותדעך. במקביל, יזם נתניהו ביחד עם הנשיא יצחק הרצוג את "השיחות בבית הנשיא" שמטרתם משולשת: הרדמת המחאה, ניסיון להפיל את לפיד ובעיקר את גנץ למלכודת הדבש, ולהרוויח זמן. הכוונה האמיתית שלו הייתה להסתער על חומות הדמוקרטיה עם חוקי הדיקטטורה מיד עם חידוש כנס הקיץ של הכנסת. אולם המחאה, כמו הוריקן שקשה לחזות במדויק את עוצמתו, ממאנת לשכוך.
נתניהו בהערכת מצב מחודשת הבין כמו ידידו פוטין באוקראינה, שאבד אלמנט ההפתעה וכי מדובר במלחמת התשה ולא בבליץ כפי שתכנן בתחילה. המטרה נותרה כשהייתה - להפוך לדיקטטור. אולם האסטרטגיה שונתה. נתניהו כאסטרטג על יודע שאסטרטגיה טובה נבחנת בעיקר בגמישותה.
הוא החליט לעבור את החודש הקרוב בהקפאה והרדמה. הקפאה של החוקים והרדמה של היריבים. לנגד עיניו ניצבות כרגע שלוש מטרות: שחיקת המחאה, העברת התקציב והזמנה לביקור בבית הלבן אצל "ידידי ג'ו".
נראה שהעברת התקציב וההזמנה לבית הלבן, נמצאים בהחלט בהישג יד. התקציב צפוי לעבור, וההזמנה קרובה מתמיד. זאת לאחר שנתניהו מילא את חלקו מול מחלקת המדינה וסכר את פיו מפיק המרגליות של יוצא חלציו שהאשים אותם ואת ה-CIA בארגון המחאות וההפגנות. ההאשמות שהיו בעיני האמריקנים לצנינים. השאלה הגדולה שנותרה היא לגבי המחאה. לנתניהו ברור שרק המחאה ניצבת כחומת ברזל ומפרידה בינו לבין הארץ הנשלטת באופן מוחלט ובלעדי על ידו.
סיכום ביניים של הקרב על הדמוקרטיה מראה כי לאחר ח"י שבועות, המחאה ניצבת איתנה. היא הצליחה במאה אחוז בקרב הבלימה ושום חקיקה לא עברה. מנגד, היא לא הצליחה להגיע להישג ממשי בהתקפה. כלומר קואליציית תומכי הנאשם לא נפגעה ולא איבדה אפילו חייל נאמן אחד. מנגד, נתניהו אכן הופתע ונבלם, אבל הוא לא איבד מכוחו והוא ניצב על שתי רגליים איתנות הנתמכות ב-64 אצבעות. הכוונה והמוטיבציה שלו לא השתנו ונותרו כשהיו.
האסטרטגיה של נתניהו הייתה ונותרה ש"ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה". בזמן שהמחנה הדמוקרטי והליברלי נאבק בשיניים ברחובות, חרד ומתפלל שיאיר לפיד ובעיקר בני גנץ לא יבקיעו שער עצמי. גנץ ולפיד משתפים פעולה בעצם ההשתתפותם בשיחות בבית הנשיא, בדיון על שאלות שאין לגיטימיות לדון בהם במדינה דמוקרטית. בזמן שלפיד וגנץ מבזבזים, נתניהו עובד ותוקף בזמן שהוא הרוויח. הוא מנסה להגדיל את כוחו הפרלמנטרי מעבר ל-64 ח"כים שיש לו. הוא מנסה לשחד את מנסור עבאס בתקציבים ופינוקים תמורת רשת ביטחון. נתניהו גם מקיים קשרים עם יקיר השמאל אחמד טיבי, שכזכור סייע לנתניהו בהפלת ממשלת בנט-לפיד. נתניהו יודע שאיומיו של השר לביטחון כדור הארץ בן גביר הם כאקדח מים. למרות זאת הוא נערך לכך שיהיה לו רוב פרלמנטרי גם בלעדיו. לתמיכה של עבאס והימנעות של טיבי, או להיפך, יש גם משמעות כביכול דמוקרטית עמוקה ולא רק סימבולית.
אריק שרון ז"ל היה הראשון לזהות שנתניהו יפעל תמיד בשתי זרועות: ביד ימין הוא מניח את חוקי הדיקטטורה ומקים את פלוגות הסער עם העבריין בן גביר, וביד שמאל הוא קורא להידברות. ביד ימין הוא שולח מפגינים לקלל ולצעוק מתחת לביתו של אהרן ברק וביד שמאל הוא שולח את מקורבו רון דרמר להיפגש עם ברק על קפה ועסקת טיעון. ביד ימין הוא תוקף את הערבים ומציגם כשותפים בלתי לגיטימיים וביד שמאל הוא שולח את יריב לוין להיפגש עם מנסור עבאס. ההחלטות אצל נתניהו יתקבלו במכוון ובמתוכנן ברגע האחרון. באמצעות המשחק הגאוני והמתוחכם בשתי הזרועות, הוא מותיר לעצמו מרחב תמרון גדול ויכולת לשנות כיוון בן רגע, לאחר שעבודת ההכנה כבר נעשתה.
למחאה זרמים ופלגים רבים, שונים ומגוונים. אולם המכנה המשותף לכולם הוא הסכמה מלאה שהממשלה והעומד בראשה הם הסכנה הגדולה למדינה. נתניהו לא יבחל בשום טריק או שטיק, במשחקים כפולים ובהטעיות מתוחכמות. לכן מטרת העל של המחאה חייבת להיות הפלת הממשלה, גם אם המאבק יימשך עוד שנה ויותר. מלחמת העצמאות החדשה לאחר 75 שנה, מטבעה, אינה יכולה להיות קלה או קצרה. כידוע עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה. כל פתרון אחר בהסכמה או בכפייה, יהיה רק בגדר זריקת הרדמה. ההתפכחות לאחר מכן תהיה כואבת, קשה ואולי בלתי הפיכה. לכן המטרה חייבת להיות אחת ויחידה ואין בלתה - הפלת הממשלה והעומד בראשה. "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ...וכל הרשעה כלה כעשן תכלה".