ירושלים היא עיר הנצח. תמונת מראה לכל מה שישראל עומדת להיות בעוד 10 שנים. הבעיה הדמוגרפית, הסכסוכים הפנימיים, הרכושנות הדתית והלאומנית - וגם ההזדמנויות לבנות מכל העימותים האלו תוצר שכולם מצליחים להיקשר אליו. הכול נמצא שם. בישראל העתידית, בירושלים של היום. זו לא תזה שלי. למעשה, מספיק להסתובב בעיר ליותר מחופשה משפחתית כדי להיווכח במיקרוקוסמוס הצפוף הזה - הצפוף ביותר; עשירית מאוכלוסיית ישראל חיה בשטחי העיר. כמעט מיליון תושבים מתוך קרוב לעשרה מיליון בישראל כולה.
במבט על הבאים והשבים, הרחוב לא סתם נראה כמרקחה של החברה הישראלית. הכול מגובה בנתונים. בסקירה השנתית שמפרסם היום מכון ירושלים למחקרי מדיניות עולה תמונה כמעט מרהיבה ממעוף הציפור; עיר הבירה של מדינת ישראל כמעט שווה לה: במגוון הציבורי שמציף את הרחוב, באנשים העובדים (ובאלו שלא), בתחושת הביטחון המתערער לפרקים, בהזדמנויות לחינוך, לבריאות, לתרבות. הכול - רק על אקסטזי.
יתרה מאלו, מתנהל כאן קרב טיטאנים בין שתי "ירושלים". שתי ערים שונות. כל אחת מהן מנסה לשרטט את חומות העיר שלה, להחליט מה תצרף פנימה ומה תשאיר בחוץ. מנסה להתחשב בבתי השכנים, אבל גם יודעת בדיוק איפה תיבנה חומה.
נתחיל במתבקש, החומה הלאומית. אוכלוסיית ירושלים מונה 966,200 תושבים, בהם 61% יהודים ו-39% ערבים, שחיים כמעט כולם במזרח העיר. מתוך ערביי העיר, 362,600 מהם מוסלמים ו-12,900 נוצרים - כשערב שחרור ירושלים היו בה 13% יותר יהודים. ולמי שחשב שבניית חומה בין ירושלים המזרחית למערבית הוא אירוע אופציונלי, צריך להכיר את הנתון הבא: רק בצידה המזרחי של ירושלים חיים 237 אלף יהודים. נתון נוסף חשוב הוא שמאז 1967 ועד 2021, האוכלוסייה היהודית בירושלים ירדה ב-13% בעוד האוכלוסייה הערבית עלתה ב-13%.
מה גם, שרבים מתושבי מזרח העיר בכלל חיים במערב; בעסקים, בבתי החולים, לומדים באוניברסיטאות ומחוברים לחלוטין לרשויות. אם תשאלו את הדור הצעיר: מעטים ממנו יתמכו בשלטון הציוני. הלאומנות הפלסטינית נמצאת שם בין העיניים, אבל האפשרויות שמקבלים כשבוחרים להתקדם עם צידה המערבי של המפה מפתות במיוחד. עם מספר מרכזי הייטק שייפתחו שם בשנים הקרובות, ועם בתי הקפה שמשאירים טעם של בלבול אם לא מדובר בסניף ערבי של פלורנטין.
כמו חומות עיר דוד המקוריות שעדיין עומדות על תילן אבל כבר ממש לא קובעות את גבולותיה של העיר, גם הגבול הגיאוגרפי של ירושלים ב-2023 מתחיל להיות מטושטש. לא מדובר בשטחי העיר ולא בטופוגרפיה הבעייתית, אלא במילה "מטרופולין", שנאמרת פעמיים בהקשר הזה: בפעם הראשונה על ירושלים, ובפעם השנייה על ירושלים ושכנותיה.
כשהיא נאמרת על ירושלים - אלו המימדים העצומים. מטרופולין של ערים גדולות, שרק התנאים בתוך ירושלים מותירה אותן "שכונות". כך לדוגמה: בבית הכרם חיים 18 אלף תושבים - כמו אריאל. לצידה הר נוף, שגם כן מונה 18 אלף תושבים. שכונות. באחת, התושבים חרדים, בשנייה חילונים. כביש חוצה בין עולמות שונים וירושלים כמעט הפוכה.
בהר נוף מחזיקים שלטי צניעות ומזהירים ש"יופייך נמדד בצניעותך" - ומעבר לכביש מתריעים מפני כניסה "לשכונה ליברלית". בהתרסה, בשלט שחלקים מהתושבים מתנערים ממנו אף נכתב: "בתודה, ציבור המשרתים בצה"ל ומשלמי המיסים". שניהם ירושלמים. שניהם רואים את ירושלים קורסת לנגד עיניהם. בעבר בדקו אפשרות שהחומה תעבור שם, אבל במקום נסללה הרכבת הקלה.
על פי נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס, מתוך 322 אלף יהודים, בני 20 ומעלה, 19% הגדירו את עצמם חילונים, 25% הגדירו את עצמם מסורתיים, 20% הגדירו את עצמם דתיים ו-35% הגדירו את עצמם חרדים.
שם ירושלים עולה לכותרות, בדיוק בחיכוך. בין אלו המנסים להיאבק על דמותה של העיר להשקפתם. זו הבריכה בהר חומה שביהמ"ש העליון יכריע אם תיפתח בשבת, זה הסמינר החרדי שיוקם במקום בית הספר החילוני בקריית יובל, זה תלישת שלטי פרסום עם פניהן של נשים ברחוב ומצעד ה"מופקרות" ("השרמוטות" לשעבר). הטונים עולים במהירות, וגם בלי להכליל את המהפכה המשפטית - יש כאן אחוז מחאות פר נפש גבוה במיוחד.
העוני בירושלים גבוה פי 2 מהממוצע הארצי, שיעור הפריון עומד על 4.4 לעומת 1.9 בלבד בתל אביב, ומספר יחידות הדיור קטן מלהכיל את הביקוש שפושט על העיר. פרויקטים רבי קומות נבנים בכל רחבי העיר אבל לא מספיקים לעמוד בקצב (ומבלי לחרוג מהתוואי הירושלמי). בולטים בגדילתם: החרדים במקום הראשון, האוכלוסייה הכללית במקום השני, והערבים משתרכים מאחור (נתון מפתיע כשלעצמו).
לזוגות צעירים שההזדמנויות שלהם למגורים כבר כמעט ולא נראות לעין בתוך "חומות העיר", בשכונות עם אורחות החיים הזהות להן. האפשרויות הן או להתרחב אל מחוץ לחומות (ולהסתכן במאבק ציבורי על צביונה של השכונה ושל העיר כולה), או לצאת אל המטרופולין הרחב של ירושלים: בית שמש, ביתר עילית, גבעת זאב ומודיעין עילית. אבל גם כאן, התפוח לא נופל רחוק מהעץ.
אחוזי ההגירה של תושבי ירושלים שליליים. אלפים יוצאים מהעיר בכל שנה. לפי נתוני הדוח רובם לא מרחיקי לכת ונשארים ביישובי המטרופולין. נתון מעניין, שבעיקר מכביד על הארנונה הירושלמית, הוא שבתי החולים נמצאים בבירה, רוב מוקדי התעסוקה תוצרת ירושלים וזה עוד לפני שמציינים את מוסדות השלטון, גם מי שמחפש חינוך מתקדם ימצא אותו כאן בעיר. הארנונה של תושבי מבשרת לא בונה רכבות בירושלים. אז מה לעשות? לסגור את ירושלים בחומה?
ששת היישובים שאליהם עבר מספר היוצאים הגדול ביותר הם: בית שמש (3,570), תל אביב (1,580), ביתר עילית (1,170), גבעת זאב (900), מודיעין-מכבים-רעות (810) ומבשרת ציון (780). גם בקרב המהגרים מירושלים בלט אחוז הצעירים הגבוה (אם כי פחות מאשר בקרב הנכנסים לעיר). 31% מהם (7,100) היו צעירים בני 20-29.
עם זאת, קרבות העיר לא מצליחות להטות את אחד הנתונים הצעירים המשפיעים: מובילת הטבלה הישראלית ללימודים אקדמאיים היא הבירה, כ-42 אלף סטודנטים נוהרים לקמפוסים בכל סמסטר - מרביתם לתואר ראשון. מחולל ישיר של מרכזי תרבות וחיי לילה עשירים, בשכונות כמו רחביה, נחלאות ועמק רפאים. האווירה הסטודנטיאלית מלווה אותך מהכניסה לשכונה ועד ההרשמה לתואר. אבל השאלה שעדיין עומדת היא כמה מהם נדבקים בסינדרום הירושלמי (בגרסתו העדינה) ומקימים פה משפחה?
כשהתושב הירושלמי ייצא בעוד חצי שנה לקלפיות הוא יפגוש את רוב המפלגות הארציות, שמחפשות בימים אלו דריסת רגל משמעותית בעיר: ש"ס ודגל התורה, הליכוד ומרצ, יש עתיד ומפלגות הציונות הדתית. הוא יבחר במטרות הארציות, שלא שונות מהמקומיות, ובאלו שיספקו לו ניצחונות קטנים בשכונות - שיהפכו לתקדימים מהפכניים בכל העיר.
הירושלמים של 2023 כבר מזמן מרגישים שהם חלוצים בכל תחום ולא צריכים את הנתונים שיסבירו להם שהם צלחת הפטרי של מדינת ישראל. רבים מהם שלא מנסים לבנות חומות, בסך הכול רוצים שמבחוץ יסתכלו מבעד לאלו הקיימות - וילמדו דבר או שניים מהרחוב הירושלמי.