שנות הקורונה היו צרובות אצל כולנו: פטירות, מגבלות, הפחדות וחוסר שקט. לא פחות קשה היא שנת 2023: מלחמות מימין ומשמאל, שנאה תהומית בין אחים שנראית על פניו כחסרת סיכוי לשינוי, אך גם מוזרה לא פחות. אתה רואה פוליטיקאים מגחכים עצמם לדעת בלי למצמץ, משנים דעות חדשות לבקרים, כשהצופה מהצד בעיקר נבוך בשבילם אבל הם כדרכם ממשיכים לחיות בספרה אחרת.
בשנים האחרונות למדנו שאין ערך למילה של פוליטיקאי. הגם שמעולם הציפייה לא הרקיעה, שהרי כולנו גדלנו על בדיחות כמו "הבטחנו, אבל לא הבטחנו לקיים". ובכלל מקובל כשמכנים אדם כלשהו כ"פוליטיקאי" מתכוונים לומר שהיושרה היא כנראה לא הצד החזק במנעד המידות שלו. אבל היו עוד קצת ציפיות שמשהו מההבטחות תתקיימנה, לפחות מאותן הבטחות הליבה. לפחות מפני הבושה לעמוד יום אחד בפני התוכחה, או אפילו לצורך אינטרס בסיסי להיבחר שוב בבחירות הבאות, אך לצערנו גם "שאיפות" אלה נותרו יתומות.
הפוליטיקאים איבדו בושה, ומסתבר שאנחנו נמשיך ליפול לזרועות השרלטן התורן שידבר איתנו ברגישות ונחישות מתוך אמונה שסופסוף הפעם הוא שבאמת ייתן מזור אמיתי לבעיותינו השונות ויעשה "פוליטיקה אחרת של ניקיון כפיים ושקיפות", וככרוניקה שחוזרת על עצמה שוב נמצא עצמנו מאוכזבים ומיואשים עם אותו הים ואותו חוף אכזב ואותו פוליטיקאי.
אומרים שישנם שניים שמתעבים עכברים - בעלת הבית והחתול, כשההבדל ביניהם הוא שבעלת הבית מלכתחילה אינה רוצה עכברים ולעומתה החתול דווקא רוצה גם רוצה עכברים כדי לרדוף אותם ולהמיתם. וכאן אבקש לשאול בכנות האם אנשי השמאל שמבקשים ניקיון כפיים ולא רוצים את ביבי בגלל אותם כתבי האישום ישתוקקו וישמחו במידה ורוה"מ של מדינתם ייצא זכאי ויהיה פסק חותך וברור מפאת "חוסר אשמה מוחלט?". מנגד, האם אנשי הימין לא ישמחו אם יימצא חלילה דבר מפליל בפרשת המימד החמישי, או חמסה על כמיסה?
אלו ואלו אינם שוחרי צדק ואינם שליחי ציבור. לכן, מדי שבוע, מטוטלת המנדטים עוברת ממפלגה למפלגה כי הציבור אינו מרגיש שקיימת כתובת פוליטית שבה יוכל לשים את יהבו. הפוליטיקאים מתחרים מי יגדיל להשמיץ יותר האחד את השני, הרי כדי להיות גבוה יותר לא צריך לעלות מדרגה, ניתן פשוט לחפור בור לצד השני, ושום דבר לא קדוש ושום דבר לא יקר, וכל הדרכים כשרות. וכל המסית נעשה ראש והמשעשע ביותר הוא שמתקיים קרנבל שלם סביב השאלה מיהו המסית הגדול שבחבורה. חלק גדול יש למנהיגים במצב שקיים ונוצר, והציבור מתחיל להפנים זאת היטב.
מהמקום שבו הציבור מתחיל להבין שהפוליטיקאים רואים אל מול עיניהם בעיקר אינטרסים צרים על חשבון הערכים גם מתחיל הפתרון. הציבור בעצמו רוצה אחדות ומבין שחור בסירה עשוי להטביע את כולנו, שהרי מדוע ואיזה אינטרס יהיה לראש מפלגה לתת חבל הצלה לראש המפלגה המתחרה? ומכאן מתחילים מיזמים מקסימים דוגמת מאות אוהלי הידברות ומפגשי סלון ברחבי הארץ להסרת מחיצות החשדנות וחיבור בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, וכן קמים ארגונים כמו "קוראים להסכמה", שמבקשים להושיב יחדיו את כל חלקי העם - ימנים לצד שמאלנים, חרדים ודתיים לצד חילונים להקשיב לשמוע את החששות של הצד השני, את כאבו ולבנות גשר בין חלקי העם. אני עצמי השתתפתי במפגש מדהים שכזה שבו ייצגתי את הצד החרדי ימני. אנשים אינטלקטואליים מכובדים ממפגיני קפלן מובהקים על אף דעותיהם השונות הקשיבו והבינו את כאבו של הצד האחר, והצהירו שהחשוב ביותר הוא לזכור שכולנו אחים. כך גם הרגיש והצהיר הצד השני שחי לאורך השנים בתודעה כוזבת שהוא שנוא ונלעג על ידי השמאל "המתנשא".
ככל שנוקפים הימים ישנם יותר ויותר קולות מימין ומשמאל להגיע להסכמה: "עד כאן". לא נאפשר לאלו שמתיימרים להיקרא "שליחי ציבור" להמשיך ולשרוף לנו את המדינה. שיגעתם אותנו, שיחקתם לנו בראש ולקחתם אותנו לטיולים במחוזות לא לנו. הובלתם אותנו לסף תהום ושנאת אחים, ראינו, נכווינו, והבנו את העניין, תודה לכם, מכאן נמשיך הלאה לבד. לכם יש אינטרס ללבות ולהנציח את אש המחלוקת ולנו יש אינטרס לשמור על אחדות העם. אכן, ישנם פערים גדולים אבל בהחלט ניתן לגשר עליהם, ועובדה, שישבנו ציבורים שונים כל כך זה לצד זה ודיברנו בכבוד והסכמנו שלפני הכל אנחנו אחים.
אז מה הפתרון? הרי תמיד בדמוקרטיה יהיו בחירות ונשלח צירים לייצגנו בכנסת. אז זהו, שהיום הציבור כולו מימין ומשמאל מבקש לשנות את השיח את הפוליטיקה ורוצה ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה, שזה בתרגום חופשי "שלטון העם". במקום למשוך אותנו למחוזות שאיננו חפצים בהם, נאלץ את נבחרינו לייצג אותנו.
הרב שמואל צברי הוא רב ואיש חינוך חרדי, מחבר ספרים רבים בתחומי הכשרה לרבנות, חינוך ומוסר. משתתף לאורך השנה במיזמי שיח משותפים.