מכל תחומי המשפט, המשפט הפלילי זו הזירה שבה המפגש שבין הפרט למדינה הוא החריף ו"האלים" ביותר. בהליכים אלו, המדינה (באמצעות מוסדותיה) נוטלת לעצמה סמכות לכלוא אדם מבעד לסורג ובריח, וליטול ממנו באחת כמעט את כל זכויותיו.
ההצדקה לכך טמונה באמנה החברתית הבלתי פורמלית שכולנו שותפים לה. על-פיה, כאשר אדם פוגע בעקרונות היסוד הבסיסיים ביותר של החברה (כדוגמת מעשי אלימות פיזית או מינית), הרי שהוא מפקיע מעצמו גם את זכויות הפרט הניתנים לו על ידה.
אלא שנוכח הפגיעה הכה קשה בפרט כתוצאה מהשמתו במאסר, החברה מבקשת לוודא (באמצעות חוקיה) ששלילת זכויות כאמור, תעשה רק בהתקיים תנאים חריגים במיוחד ובכפוף לקריטריונים נוקשים. בין אלו, וראשון להם, הסמכות לגזור עונש מאסר נתונה אך ורק לבית המשפט ובכפוף להוכחת האשמה מעבר לכל ספק סביר.
אכן, המציאות מחייבת לעיתים את מעצרו של אדם עוד בטרם הוכחה אשמתו באמצעות הליך המעצר הפלילי. אלא שגם בהקשר זה, וביתר שאת, החוק מחייב התקיימותם של תנאים מחמירים במיוחד. כך, חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) קובע עילות נוקשות שעיקרם: קיומה של תשתית ראייתית המבססת סיכוי סביר להרשעה וקיומה של עילת מעצר מסוג מסוכנות, חשש הימלטות מן הדין או חשש לשיבוש הליכים (בשלב החקירה, קיימת גם עילה נוספת של "צרכי חקירה"). בהיעדר התממשותם של תנאים אלו או בהינתן שניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעי פחות פוגעני, הרי שלא קמה סמכות מעצר כלל.
בתחתית הסולם, וכבן חריג למשפט הפלילי ולמוסד המעצר "הרגיל", עומד "המעצר המינהלי". מעצר זה מאפשר לרשויות להחזיק אדם במעצר (מטעמים של חשש לפגיעה בביטחון המדינה או בביטחון הציבור) לתקופות ממושכות מבלי להעמידו לדין כלל. זאת, מכוח הוראה מנהלית בלבד, לרוב של שר הביטחון, מבלי שהוגש נגדו כתב אישום, ובהעדר הליך פלילי שבו עתידה להתברר שאלת האשמה.
נראה כי אין צורך להיות משפטן כדי להבין את הסיכונים העצומים הגלומים במוסד זה של "המעצר המינהלי", שנעשה נגד אדם שלא בהחלטה של שופט, ללא קיום הליך משפטי מוסדר, ומבלי ששאלת אשמתו עומדת כלל למבחן או הכרעה. אפשר שיתכנו מצבים שבהם מדובר ב"רע הכרחי". זאת, בעיקר כאשר הסכנה הגלומה בפלוני היא רבה עד כדי מופלגת ובמקביל יש מניעה אמיתית להעמידו לדין במסגרת "דרך המלך" של המשפט הפלילי. אלא שמקרים אלו חייבים להיות חריגים שבחריגים.
משעה שנפתחת הדלת בפני רשויות המדינה ליטול חירות וזכויות בסיסיות של אדם באמצעות דרכים עוקפות למשפט הפלילי, המדרון עשוי להפוך חלקלק במיוחד. השר לביטחון פנים, איתמר בן גביר, מבקש עתה להרחיב את סמכויות המעצר המנהלי ולהחילם גם במקרים של אלימות קשה. זאת, לאור גל הרציחות העכור ששוטף את מדינת ישראל. גם אם נניח שכוונותיו טובות (שהרי הרצון להילחם בנגע האלימות הקשה משותף לכולנו), הרי שמדובר בתיבת פנדורה מסוכנת מאין כמותה.
היום התמריץ הוא המאבק במגפת הרציחות בעיקר במגזר הערבי. מחר, התמריץ עשוי להיות עבירות אלימות חמורות אחרות. ובהמשך, ההצדקה עשויה לחול, למשל, במקרים של מחאה חברתית נרחבת נגד הריבון (במיוחד כך, כאשר הסמכות להורות על מעצר מנהלי מצויה בידיו של גורם פוליטי - שר הביטחון).
שהרי, אם החשש מפני סיכון לאדם כלשהו מצדיק שימוש בכלי המעצר המנהלי, הרי שקל וחומר, הצדקה כאמור עשויה לחול ביחס לאלו "המפרים את הסדר הציבורי" ו"מסכנים את שלום הציבור" כולו. היום העצור המנהלי הוא החשוד התורן. אך מי לידנו כף יתקע שמחר לא יהיו אלו מפגיני קפלן?
ד"ר דותן רוסו הוא ד"ר למשפטים, פרקליט פלילי בפרקליטות המדינה בעבר וכיום מרצה למשפט ופילוסופיה בקנדה