אין לי זיכרונות מגיל שנה. אין לי זיכרונות מאבי ספי, סא"ל חיים יוסף שאומן, שנפל במלחמת לבנון הראשונה ב-9 ביוני 1982, בדיוק ביום הולדת שנה שלי. מאז, אבי ספי לא היה באף יום הולדת שלי, לא היה בבר מצווה, ולא בחתונה שלי עם חן. אין לי זיכרונות ממנו, לא משהו שאמר לי, לא חיבוק וגם לא סטירה. אני מכיר אותו מסיפורים אין ספור, מוקיר את דמותו האנושית, המכבדת, האחראית, ההגונה והנחושה. דמות הראויה להנצחה וזיכרון.
וכך בכל אביב בילדותי, היה יום הזיכרון לחללי צה"ל, ליום שבו כולם מחויבים לזיכרון. למרות שאין לי זיכרונות, הייתי מחויב גם אני לזכרו. לקחתי חלק פעיל במאות טקסים, הדלקתי משואות, אמרתי קדיש והקראתי שירים. הבטחתי לעצמי, שאמשיך את דרכו, אשא את שמו, שתיהיה לו המשכיות.
מאריק אחי, יש לי זיכרונות. אני זוכר את הדעות שלו, את ההומור שלו, את השירים שאריק שר, את החיוך שלו, את החיבוק שלו, את המקומות שאהב. אני זוכר את החלומות שהיו לו, ואת האמונה שלו, שגם יוכל להגשים אותם. אני זוכר התקוות שלו להמשך החיים, את החזון שלו לעתיד המדינה והעולם. את אריק אני זוכר מאז שאני זוכר את עצמי. אריק, אחִי מנישואיי אימי שאיתו גדלתי מגיל שנתיים ועד ליום השביעי ביולי 1994, היום שבו הגיעו לבשר לנו שאריק, אריה צבי פרנקנטל, נהרג בקרב עם מחבלי חמאס, חייל בשיריון, והוא בן 19.
וכך בשבילי, בכל אביב מאז, הפך היום שלפני יום העצמאות, ליום האין לי זיכרון מאבי, זיכרון לא קיים של אבא גיבור, סמל, מיתוס של תקומה. וגם ליום היש לי זיכרון מאחי - זכרון עשיר, ממשי, של ריחות וצבעים, זיכרון של חוויות ואירועים אמיתיים, שהיו ולא ישובו עוד.
כך, בין הזיכרונות האלו, נולדו ילדינו. אור-יוסף בכורינו, נולד ב-7 ליולי 2006, בדיוק 12 שנה אחרי שאריק נרצח. אור יוסף שאומן, נקרא על שם אבי. כעבור שלוש שנים נולד יהב אריה, הקרוי על שם אריק. אחריהם נולדו לנו עוד שני בנים.
כך בין הזיכרון מאריק, למחויבות לאין-זיכרון מאבי, נולדה ההמשכיות. בין לילה הפכה המחויבות לזיכרון העבר, למחויבות לייצר זיכרונות לעתיד. הבנתי שאני זוכר את החלומות, השאיפות והחזונות של אריק, כדי שאוכל להשקיע בעתיד ובכך אני מקיים את זכרו. הבנתי שהמחויבות האבהית שלי לילדיי היא קיום חובת הזיכרון שלי לאבא שלי.
זיכרון אינו מרוכז באמת בפרטים שהיו, במקומות, בקולות או במראות, אלא הזיכרון מרוכז במה שהוא מנכיח בתוכנו עכשיו. באותם טעמים ורגשות שבלעדיהם אנחנו לא מוכנים לבא אל הרגע הזה, שבלעדיהם אנחנו לא מוכנים להתקדם אל העתיד. כי זיכרון הוא הרושם שהותירו בנו כל אותם אירועים שהיו, שאנחנו לא מוכנים לוותר על ההבטחה שהייתה בהם. אנחנו זוכרים את מה שפתח לנו חלומות חדשים, שהצית את דמיוננו, את מה שנטע זרעים של ציפייה ותקווה - שאותה אנחנו לא מוכנים לאבד.
אפשר לשקוע בכאב של ההבטחה שלא מומשה. אבל, היום אני מבין שלזכור באמת, זה להתחייב בעצמי לקיום ההבטחה הזאת. להסתכל אחרת על העתיד שלי, ועל העתיד של כל מה שבתחום השפעתי. אלו ימים גורליים לכל מה שנלחמנו עליו פה. עצוב שיש בתוכנו אנשים שבשם חזון אחר וזר, עליו לא חלמנו גם לא בבלהות, מוכנים לפרק את הכל. בשם שנאת האחר והזר, מוכנים לסכן את מי שאנחנו באמת.
בשבילי, יום האין לי זיכרון 2023, הוא אולי ההזדמנות האחרונה שלנו להפנים שלא מספיק שניסינו. לא מספיק ששילמנו בעשרות אלפי חיילים ומאות אלפי פצועים בגוף ובנפש. עלינו לשמור על הזיכרון כדי שיהווה תשתית לעתיד טוב יותר. זו לא זכותנו, זו חובתנו. צריך לבחור כל יום מחדש ולא להתרפק על העבר. לזכור מהי כל התורה על רגל אחת, ולהקפיד לקיים. לזכור ש"האמת והשלום אהבו" וליישם, ביחד. צריך לקחת אחריות, לזכור מה החזון המשותף, ולהגשים.