החברה הישראלית נמצאת בטראומה מתמשכת ונעה על הרצף במשוואה זו שבין קורבן ותוקפן. כל צד בחברה הישראלית והחוויה הטראומטית שהוא סוחב איתו, כל צד והחוויה הקורבנית שחילחלה לתוכו במהלך השנים. השבוע תציין מדינת ישראל 75 שנים לקיומה.
למרות כל הקשיים מסביב, זהו יום הולדת שמח. לא מובן מאליו שהקמנו לעצמנו מדינה ולא מובן מאליו שאנו מתפתחים באופן שבו התפתחנו, אבל, וזה אבל גדול, כמו שהמשאלה שלנו להתפתחות נובעת גם מהטראומות הקולקטיביות שלנו - שואה ומלחמות, אלו הם גם החסמים שלנו.
המושג טראומה, זוהי מטאפורה המבטאת שבר ברצף הטבעי של חיי הנפש של האדם בעקבות חשיפתו לאיום קיומי. מאלו, היו לנו הרבה במהלך שנות קיומנו. "נער שב מן הצבא" - ספר שיריו של יצחק שלו מתאר את אותו נער שכאשר שב מן השרות הצבאי, נפשו כבר אינה דומה לנפש איתה התגייס. נפשו כבר לעולם לא תהיה שלמה ובמובנים מסוימים היא מרוסקת.
זוהי הטראומה הקולקטיבית. טראומה של הרבים ולא רק של היחיד כי גם נפשם של בני משפחתו, קהילתו והדור אליו הוא שייך לא יחזרו למה שהיו. לא כל אירוע של איום קיומי הוא טראומה קולקטיבית. חייו של אדם מזמנים אותו למפגש עם מצבים ואירועים קשים, מאתגרים ומערערים שכרוכים בהם כאב גופני ונפשי, ודורשים ממנו חוסן ויכולת הסתגלות להמשך תפקודו האישי, המשפחתי והתעסוקתי. חלק מאירועים אלה צפויים ונורמטיביים וחלקם מהווים משברים התפתחותיים המהווים הזדמנות לגדילה וצמיחה, אחרים דורשים התמודדות אינטלקטואלית, רגשית ויצירתית. אך יש אירועים שההתאוששות מהם אינה מחזירה את הפרט הפגוע לרמת התפקוד הנפשי וההתנהגותי הקודמת, והמצב הזה מבחינה קלינית נקרא תסמונת בתר חבלתית או פוסט טראומטית (PTSD).
כאשר הפציעה הנפשית מערבת מערכות יחסים הפגיעה הנפשית נעשית מורכבת ופוגעת אחר כך גם במרקם היחסים של הפרט עם סביבתו המשפחתית והחברתית, משום שמסד האמון נפגע ויוצר תגובות הימנעות וחרדה הפורמים את מארג הקשרים של האדם עם הסובבים אותו. כאשר האירוע הטראומטי הוא חברתי כולל היסטורי, פוליטי או תרבותי, הוא פוגע בו זמנית במספר רב של אנשים בקבוצה, בקהילה או בחברה בכללותה נגרמת פגיעה בתפיסה ובאמון בסדרי עולם בסיסיים. במקרים כגון אלה, הקושי עבור הפרט להחזיק במבנים נפשיים פנימיים עמידים, ובעוגנים חיצוניים מייצר איום על עצם תחושת הקיום והביטחון האישי באופנים שהם לעיתים עמידים לא רק מעבר לזמן (כרוניים), אלא אף מתפשטים ומהדהדים במעגלים חברתיים רחבים יותר ויותר, ואף מועברים לדורות הבאים (העברה בינדורית של הטראומה) וזוהי טראומה קולקטיבית.
בספרה "טראומה והחלמה" מבקשת המחברת ג'ודית לואיס הרמן לטעון כי המטפל המבקש להחיש את החלמתם של מטופליו נדרש להתנער מהגישה המסורתית המחייבת אותו לנייטרליות מוסרית. החלמתם של נפגעי הטראומה ושילובם מחדש בחברה , יושגו דרך תהליך ארוך ומתמשך שראשיתו, בהבנה מעמיקה ויסודית של הניסיון הטראומטי והדינמיקה הטיפולית המביאה להחלמתם של נפגעי אלימות.
אנו, החברה הישראלית, מחזיקים בתוכנו גם את טראומת השואה כטראומה קולקטיבית. גם אם לא היינו שם וגם אם הורינו או סבינו לא היו שם. אנו מחזיקים אותה בתוכנו כחוויה נפשית המחברת אותנו כעם. כנותנת לנו צידוק להילחם על מדינתנו כמדינתו של העם היהודי.
לה קפרה שהירבה לכתוב על טראומת השואה כותב: "בלב ההתנסות הטראומטית יש יתר שחומק מכל ייצוג ומותיר בתוך מערכת התודעה - חסר, לאקונה. הנוראיות של הטראומה אינה יכולה להיות מיוצגת באמצעות השפה, זהו אותו יתר שגורם לסימפטומים ולסיוטים לשוב ולפקוד את חווה הטראומה, ובו זמנית מתרחשת קריסת זמן ונעלמת האבחנה בין כאן ועכשיו לאז ושם. זוהי כפיית החזרה הקומפולסיבית שבה העבר חי בהווה ולא רק אצל מי שחווה טראומה, אלא גם אצל ילדיו והקרובים לו. הם חווים מחדש את העבר ונרדפים על ידי רוחות העבר, הרישום הטראומטי בנפש הינו נצחי".
השפעתה של טראומת השואה על כולנו הינה בלתי נמנעת, מפני שכל ההיסטוריה שלנו האישית והקולקטיבית עומדת תחת צו הזיכרון - לזכור ולהיזכר. "זכור את אשר עשה לך עמלק", "והיגדת לבנך ביום ההוא...", כל אלו צווים המצביעים על הקשר ההדוק כל כך בין העבר ההווה והעתיד ובין הטראומה של יציאת מצרים, לטראומת השואה.
השנה, גם נציין 50 שנים למלחמת יום הכיפורים- עוד אירוע המחזיק בתוכו טראומה קולקטיבית, לפני המלחמה ההיא ולאחריה לא היינו אותה חברה. רבים מהלכים בינינו עד היום עם סימפטומים פוסט טראומטיים לא מאובחנים.
הם עצמם יחוו את עצמם נוכחים-נפקדים ויאמרו "אנו כמת-חי". אין להם רשות לדבר מרוב בושה ואשמה. אך, סימפטומים אלו מופיעים בלילות, בחלומות, בבידוד חברתי ועוד, כאשר לכאורה מדובר באנשים מתפקדים שלא עולה בדעתם לפנות לטיפול או לקבל הכרה דרך משרד הביטחון על מצבם הנפשי.
בעוד שנתיים נציין 30 שנים לרצח רבין. ארוע נוסף שגם הוא נחווה כטראומה קולקטיבית ולא משנה מאיזה צד של המתרס מתבוננים. אם נדמה את הפגיעה הטראומטית כהתקפה על הבית, על תחושת הבית, ועל בסיס הביטחון שביסודותיו, הרי שבמצבים שכאלה, אין ערוך לחשיבותה של הקהילה והחברה בהחזקתו ובשיקומו של הבית. אם מבינים שהפגיעה היא בעצם במשפחה הרב דורית ובמרקם היחסים שבין הפרטים שבה, הרי שהטראומה באה לידי ביטוי שונה ב"חדרי הבית": בסלון, בחדרי ההורים והילדים, בפינת האוכל, במחסן ובאופנים השונים שניתן לפתוח דלת וצוהר להכיר ולאוורר את החומרים הנפשיים ששוכנים שם. בלשון מטאפורית ניתן להגיד כי ההגנות הנפשיות ודרכי ההתמודדות של שורדי הטראומות לדורותיהם מהווים את קירות הבית מול סערות שפוקדות את המבנה המשפחתי או החברתי מעת לעת. עבודת הטיפול והשיקום של המבנה ותכניו מכבדת את חוכמת הדורות, ומנסה לקדם את איכות החיים של החברה הישראלית כחברה טראומטית, פוסט טראומטית שזקוקה לטיפול.
גם בהווה, ענני מלחמה מאפילים על חיינו. מבחוץ מאויבינו ומבפנים דרך הפילוג והדרת האחר. הכעס הגדול שחשים אותם אלו, אזרחים טובים ואיכפתיים, שיוצאים כל שבת למחות בקפלן, הוא לא רק על האיום והסכנה של הרס הדמוקרטיה, הוא יושב על טראומה עמוקה יותר המשותפת לכולם. שורשיה עמוקים ונעוצים בעבר. באופן קולקטיבי העם עד לתופעה של פיצולים ומאבקים פנימיים שהם עצמם בבחינת תופעה שכיחה של פגיעה מטראומה קולקטיבית. אין כאן מפגש אנושי - אין דיאלוג אמיתי, צד אחד לא רואה את הצד השני ואף לא מעונין להבין אותו, ממש כמו במלחמה מול אויב.
נסיים במילותיה של הפסיכואנליטיקאית פרופ יולנדה גמפל שטיפלה שנים רבות בקורבנות של אלימות שלטונית: "השאלה המורכבת מאוד, שאלת העתיד, עדיין רובצת לפתחינו. האם אפשר שביום מן הימים יעלה בידי הדורות הבאים להתמיר את השרידים הרדיואקטיביים של האלימות השלטונית? האם אפשר יהיה להתמיר מנגנון שלטוני הרסני ולהופכו למנגנון שבכוחו ליצור, לבנות, לכונן שינויים חיוניים? האם אפשר שביום מן הימים ייסוג מעט שלטונו של טנטוס ויותיר מקום רב יותר בעבור ארוס?".
רבות תלוי בנו. בדרך בה אנו מבינים טראומה, מבינים פוסט טראומה ומתחקים אחר הדרך בה בהעברה בינדורית לא מודעת הדורות החדשים שגדלים כאן יונקים ונבנים מטראומות העבר שלהם ושל הדורות הקודמים. אנו עמותת "בנפשנו" מיסודה של עמותת "עמך" מתבוננים בחברה הישראלית - כפרטים ומכלול - כחברה טראומטית, פוסט טראומטית שזקוקה לטיפול בכלל רבדיה. בתקופה זו כאשר אנו נפרדים מבני ובנות הדור הראשון של הטראומות בחברה הישראלית- שורדי השואה, אנו מעוניינים לעשות שימוש בניסיון האנושי והקליני הרב שצברו המטפלים ב "עמך", ובמסגרת עמותת הבת "בנפשנו" לטפל - לטובת הדורות הבאים - במעגלים רחבים יותר בחברה בישראל ובמקומות בהם הטראומות של העבר פוגשות את אתגרי העתיד. משא הדורות הקודמים יכול להעניק לנו השראה וכוחות בנשיאת הנטל.
טלי רסנר וד"ר דוד סנש הם פסיכותרפיסטים וחברי הנהלת עמותת "בנפשנו"