יום הזיכרון של הלומי הקרב: "האשמה מתעוררת כשאני חושב למה אני חי וחבר מת"

"למה אבא לא נרגע", שואל אביחי הולנדר בשירו שבו הוא מתאר את המצוקה של המשפחות בהן אב המשפחה הוא הלום קרב ועונה: " אבא עוד נלחם בראש צבעי פחם, ירוק ואש בזיכרונות שוקע".
בישראל הקטנה, המצולקת ממלחמות, ממבצעים ופיגועים, מסתובבים בינינו אנשים שסוחבים איתם את החוויות והתחושות הקשות של הלחימה. הם יכולים לתפקד ואפילו להיות מפקדים מוכשרים, עד שמגיעה התפרצות שאף אחד לא ציפה לה.

הקהילה של עמותת "לא מפקירים פצועים בשטח", המטפלת בעשרות הלומי קרב, אלו המוכרים על ידי אגף השיקום של משרד הביטחון וגם כאלו שאינם, שוכנת בלב יישובי עוטף עזה במושב צוחר הראל. "הבית" שטוף שמש וחצר עם עשרות עצים שניטעו על ידי המתמודדים. לכבוד יום הזיכרון, נכנסו לאחד המפגשים של המתמודדים שבו הם סיפרו על המשמעות של להיות הלום קרב, הקושי להירדם בלילות והתמודדות הבלתי נגמרת עם הזיכרונות, הריחות והמראות משם.

"יום הזיכרון הוא כלום עבורי, אני לא צריך לזכור את מה שאני חי ביומיום ואף פעם לא שוכח", מספר רן יוסף מאופקים, ששירת שנים בגבול עזה. "מה שמפחיד אותי בעיקר אלו רגעי הצפירה כי זה רגע של שתיקה ביום הזה ואז הכול עולה וצף". גיל רפואה, ששירת 34 שנים בכוחות הביטחון, מוסיף: "כהלום קרב אתה כל הזמן מחפש את השקט כי כל רעש קטן מפחיד אותך, ואז כשמגיע השקט המיוחל, כל החרדה עולה והמראות הקשים חוזרים".

על פי הערכות, ישנם 50 אלף הלומי קרב בישראל, כ-15% מהמשרתים בכוחות הביטחון, אולם רק 4,000 מתוכם מוכרים על ידי אגף השיקום של משרד הביטחון. רן מתרגש וקולו רועד כשהוא מתאר את החוויות שלו: "להיות הלום קרב זה הרבה רגשות מעורבבים - כאב, בלבול, לחץ, פחד וחוסר שליטה - הרגשות האלו איתך כל הזמן. ההתמודדות הקשה ביותר היא עם רגשות האשמה. נלחמתי בעזה ממש פה ליד קרני. ניסיתי לעזור לטפל בכמה פצועים מתקרית ירי עם מחבלים. רצתי להביא סיוע וכשחזרתי אחרי דקה, אחד מהם מת לי בידיים. האשמה מתעוררת כשאני חושב למה אני חי והוא מת. האשמה במיוחד כואבת כי הרגשתי שעשיתי את התפקיד שלי לא טוב".

רן שימש כקשר בשירותו הצבאי. "הייתי צריך להיות צמוד למפקד שלי ולא הייתי שם", הוא מספר. "13 שנה לא ידעתי מה מנהל אותי, למה אני לא מצליח לנהל זוגיות או אפילו לשמוע מחמאות. כל פעם שמישהו היה אומר לי 'כל הכבוד', אני נכנס לחרדות. אני מפחד מהתחושה שאולי עשיתי משהו טוב. זה הרבה מלחמות אישיות".

לפתע יש רעש חרישי מגלגלי הכיסא שעליו ישב הצלם, כולם נכנסים לדריכות כאילו נשמע רעש של פיצוץ עז. לוקחים רגע ומסדירים את הנשימה. "ככה זה פה", הם מסבירים לי, "לפעמים רעשים חזקים יכולים לעבור כאילו לא נשמע דבר, אך רעשים חרישיים יכולים לעורר חרדה גדולה".

באופן מפתיע הקהילה נמצאת צמוד לגבול עזה. בכל הדרך הארוכה עד לעוטף עזה, אחת השאלות שעניינו אותי הייתה - למה דווקא כאן איפה שיש הכי הרבה אזעקות והתרעות? "נפצעתי קילומטר מכאן, אבל כאן אני מרגיש נינוח ורגוע. לעומת זאת בבית באופקים אני תמיד הולך עם אטמי אוזניים. כל רעש פתאומי זה סיוט עבורי ומחזיר אותי לפצוע שמת לי בידיים. גם כשיש כאן אזעקות ומסוקים, אני יכול להוריד את האטמי אוזניים ויש לי ביטחון כאן", קובע רן. זיו נבון, ראש תחום הטיפול בקהילה מוסיף: "להלומי קרב מאוד קשה לחיות בעיר והם מגיעים 'לקצוות' והולכים לצפון או לדרום כדי למצוא שקט".

גיל מתאר בבכי את השלווה שהקהילה נתנה לו לראשונה: "12 שנה הסתובבתי בכיס יום יום עם סיכת יזכור שחבר שנפל נתן לי. היא עברה ממכנס למכנס. לילה לפני הנטיעות הוצאתי אותה מהכיס וקברתי אותי מתחת לעץ שנטעתי פה בחצר. זו הרגשת הביטחון שאני מרגיש פה".

כבר במבט ראשון על גיל אפשר לראות שהוא בחור עם לב רחב עם חיוך מבויש וממגנט שמסגיר לעיתים גם קושי גדול: "הפוסט טראומה שלי התפרצה ב-2018 אחרי 20 שנה במערכת הביטחון. עד היום אני לא מצליח לישון וצריך לקחת משהו כדי להירדם. ללילה אני קורא 'המשמרת השנייה' כי אני לא יודע מתי אקום ומה יקרה בלילה. מרוב ההשתוללות שלי במיטה והקילומטרז' שאני עושה בזמן השינה, הסדין יוצא מהמקום כל לילה. אני מטייל ועושה דברים בלי לדעת. אני אבא לארבעה ילדים ולא רק אני אוכל את החרא הזה, גם הילדים שלי בפוסט טראומה ממני. אשתי לא יודעת מה יהפוך אותי ואיזה רעש יהיה הטריגר להתפרצות. אתמול הקטנה שלי הפילה כיסא, הבום של הכיסא גמר אותי".

אחת מתופעות הפוסט טראומה היא עוררות יתר. מתן אייזקסון, הרכז החברתי, לא הולך אף פעם עם סנדלים או נעלים פתוחות ותמיד לובש מכנסים ארוכים כדי להיות תמיד מוכן ודרוך למקרה שיקרה הנורא מכל. לגיל יש באוטו קסדה ואפוד מוכנים באוטו: "הגעתי לפה יומיים לפני 'צוק איתן' כשהגזרה התחילה להתחמם. הלכתי כמו משוגע על הגדר עם הקסדה והאפוד, חיכיתי לרגע שהכול יתחיל. כשיש בלגן אנחנו על אוטומט ומתפקדים הכי טוב. לפני חודש, אחרי 34 שנה, הרופא המשטרתי החליט שאני לא כשיר להיות קצין במג"ב כי אני פוסט טראומתי. ובכל זאת אני מגיע לכל קריאה כי אני גם חובש וזה חשוב לי. זה לא בריא לי, אבל זו השליחות".

חיים הלד, מנכ"ל העמותה, מוסיף: "במערכת הביטחון יש לא מעט עובדים שממשיכים לשרת במילואים או בכוחות הביטחון למרות פוסט הטראומה שלהם כח הם החיילים הטובים ביותר עם ערנות גבוה ויכולת לעבוד במצבי לחץ".

כששאלנו את הלומי הקרב האם יש כעס על המדינה, כל המעגל צחק כאילו הם שמעו בדיחה ממוחזרת. "אני כועס שחינכו אותי להקריב את עצמי ובסוף כשאתה צריך עזרה, הם לא נמצאים", ממהר רן להגיב. "אני לא מסוגל להיכנס לאגף שיקום כי נמאס לי שהם בודקים לנו בשתייה אם זה מים או חומר אחר. הם חושבים שאם איציק סעידיאן שרף את עצמו, כולם ישרפו את עצמם".

רן מספר על החוויה האישית שלו בוועדה. "הייתה צריכה להיות לי ועדה, אבל לא נכנסתי אליה כי אני לא יכול לסבול את ההשפלות האלו. כדי לשלוח אותי להילחם אף אחד לא העביר אותי שום ועדה. קיבלתי פרופיל 97 ושלחו אותי להילחם. מצד שני אף אחד לא אמר לי להסתער, את זה אני בחרתי. הכעס שלי על צבא זה לא שהוא לא טיפל בי, הוא לא צריך לטפל בי. הכעס שלי שהוא השאיר אותי לבד מול אגף שיקום אחרי שהם שיחררו אותי בגלל הפוסט טראומה שלי. למה הם לא אומרים להם שאני עם פוסט טראומה וחוסכים לי את כל המלחמות איתם? מספיק שהיו אומרים להם שאני הלום קרב והיו חוסכים לי שנתיים של וועדות ועורכי דין".

מנכ"ל העמותה הוסיף על דבריו של רן ותיאר כיצד המערכת מסורבלת ומקשה מאוד. "לפני שבוע הגיעה אליי אמא שהבן שלה סובל מפוסט טראומה, הוא לא יוצא מהחדר שלו כבר חודש וחצי. הוא התגייס בפרופיל 97 והשתחרר בפרופיל 21 על רקע נפשי, אחרי פיגוע שהתרחש בשנת 2004. אגף שיקום הביאו לה מסמך שהוא נולד פג ובגלל זה המצב שלו כזה. לא שאלתם האם הוא פג לפני שהוא התגייס, אז למה עכשיו זה עולה? מחפשים אצל האנשים מה גרם להתפרצות. אדם סובל וצריך עזרה ולא צריך להעביר אותו את זה".

בתוך המעגל הגברי והתומך הזה ישנה אישה אחת - רותם קלדרון, מתנדבת בעמותה ואחראית לקשר עם הנשים. ישנן גם נשים שהן הלומות קרב, אך הן פחות מבקשות הכרה, לעיתים קרובות מכיוון כי הן מרגישות שלא מגיע להן כי הן לא היו לוחמות ממש שדה בקרב. זיו מסביר: "מאצ'ואיזם זו לא תכונה גברית ויש אותה ללא מעט נשים, שצריכות וראויות לקבל טיפול, אבל מרגישות לא בנוח לבקש. החוויה שלהן היא שאני לא מספיק זכאית, למרות שהן עוברות חוויות לחימה מאוד קשות ונמצאות בתחושות קשות. בהפוך על הפוך זה פוסט טראומה עם יכולת הסתרה גדולה יותר מאצל מגברים, כי דווקא לנשים יש תחושה שאסור להן להראות פגיעה מהצבא כי היא נלחמה להיות לוחמת. הגבר חייב, אבל היא נלחמה על זה ועכשיו היא בטראומה הזה. היא כאילו אומרת לעצמה - אני לא חזקה כמו הגברים?".

רן מספר על הימים לפני ההתפרצות: "חלק מהבושה שלי זה המאצ'ואיזם. בתוך הצבא הרגשתי הכי חזק וששום דבר לא יכול עלי עד שהגעתי לציניות מופרזת. ראיתי קסאם נופל מטר ממני, תפעלתי את האירוע ואז צחקתי שזה בקרת איכות של החמאס כאילו כלום לא קרה - זו רמת הציניות שהיתה לנו. התחושה שלי שהצלחתי לתפעל אירועים קשים ואחרי זה סתם ביומיום אני לא מצליח לתפקד - זה משהו שמכביד עלי מאוד. אני שואל את עצמי - אתה הלוחם הגדול, זה אתה יכול וזה אתה לא יכול? תפעלתי אירועים קשים והיום אני לא מצליח לעשות דברים פשוטים".

מתן מוסיף עליו: "הופכים אותנו לחיילים כל כך טובים שאתה מרגיש שאפילו איתני הטבע לא יכולים עליך. לא קר לך, אתה הולך עם חולצות קצרות בשיא הקור ואתה מרגיש שאתה מסוגל להכל. ופתאום הכל נופל לך. אפקט ההפתעה כל כך גדול שקשה לגשר על זה".

גם לגיל היה קשה להסביר לקרובים אליו את השינוי שחל בו: "הסביבה שאני בא ממנה היא סביבה של ביטחוניסטים, שעדיין עושים פעולות מעבר לקווי האויב. רובם יודעים שאני פוסט טראומתי אבל לא הבינו מה זה אומר. הייתי איתם בשנה שעברה בטיול בגרמניה, למלון הגיעה משפחה של פליטים מאוקראינה והם לא הסכימו לקבל אותם. חטפתי שם התקף קשה והתפרקתי ממש. ואז הם הבינו מה אני עובר. הבושה שאני הרגשתי באותו רגע היא קשה מאוד. אני יודע שזה מרתיע אנשים, יש לי הרבה חברים קרובים שהתפיידו. אני לא בא אליהם בטענות כי לפעמים לא נעים להיות בקרבתנו. לפעמים אתה ככה ולפעמים ככה. אי אפשר לצפות את זה".

מתן : "בגלל שאנחנו בישראל קרובים וחברים, יש צורך לאנשים לעזור או לעשות משהו כשאתה נמצא בהתקף או במצוקה. צריך להבין שהרבה פעמים לא צריך כלום. אני לא צריך את היד שלך או את העזרה שלך, אל תרחם עלי. רק תשב לידי ואל תעשה כלום".

גיל ממשיך: "קשה לנו להיות נזקקים או כאלו שנראים שצריכים עזרה או תלויים במישהו. השנה פעם ראשונה שקיבלתי לחג משלוח מזון - זה היה יותר קשה מלקבל כדור. חלק מהדברים לקחתי הביתה אבל את הרוב החזרתי שייתנו למי שבאמת צריך".

אחד הדברים הקשים אצל הלומי הקרב הוא לנהל חיי משפחה, במיוחד כשיש ילדים. המתמודדים מתארים מנסים להסביר לי איך נראית חופשה משפחתית, שיכולה לעבור בנעימים למראית עין, אך האבא שנוהג כמו נוהג בטנק עם אפוד וקסדה, ולא בדרך לכנרת ושירי ארץ ישראל ברקע. מתמודד נוסף, שהעדיף לא להיחשף, תיאר שכשהבת שלו היתה רק בת חמש היא הכינה לו אבן שמצד אחד שלה מצויר פרצוף מחייך ומהצד השני פרצוף עצוב וביקשה ממנו להזיז את האבן לצד שהוא מרגיש באותו רגע, שתדע אם אפשר להתקרב אליו או להתרחק. היא קראה לזה בילדותיות תמימה - אבא פסטרמה.

לגיל יש ארבעה ילדים קטנים, כשהוא מדבר עליהם קולו משתנק מבכי והתרגשות: "זה לא הולך ונעשה יותר קל, אבל אני אומר לעצמי שאני עושה את זה בשביל הילדים. הגדולים יודעים יותר מה קורה איתי. פעם אחת לקחתי את הילד שלי בן ה-10 וחבר שלו לחוג, בדרך שמענו חדשות ברדיו והייתה ידיעה שהקפיצה אותי. הבן שלי הסביר לחבר שלו שאני בפוסט טראומה ועברתי דברים קשים בחיים. זה היה רגע קשה כי אני האבא ואני זה שצריך לגונן עליו. הרגשתי שהוא עשה אותי קטן, אבל הוא גם הפך את זה ל"בסדר" מול חבר שלו".

גיל מספר עוד: "פעם היו לי יותר התפרצויות, כל המקרר שלנו מלא עיגולים בגלל האגרופים שהייתי נותן לו. בתקופה שלפני הטיפולים הייתי מרביץ לקירות ולמקרר כחלק מהפורקן. הדבר שהכי קשה לי שעד היום שאני מבין שיש משהו לא בסדר - זה דקה אחרי. תמיד רגע אחרי שצעקתי או התפרצתי או התחלתי לבכות. אני לא מצליח עדיין לתפוס את זה רגע לפני ולקחת את זה צעד אחרי. אני מייחל לרגע הזה".

חיים מסכם את הפגישה בפנייה למתמודדים עם פוסט טראומה: "אני קורא למתמודדים, בין אם מוכרים ובין אם לא, לדבר על מה שעובר עליהם כי אנחנו יודעים שככל שפותחים את זה סמוך לאירוע הטראומתי יש הצלחות יותר טובות לטיפול. יש לנו מתמודד ממלחמת יום כיפור שאמר לנו 50 שנה משהו ניהל אותי, זה לא היה אני ואפילו לא ידעתי את זה. אנחנו מבינים שאם ננרמל אתה השיח וניתן לאנשים תחושה טובה יותר לדבר על הטראומה שהם עברו, יותר מתמודדים יחשפו את עצמם".