השלטון המקומי בקרית שמונה ידע לאורך השנים סערות פוליטיות וחילופי ראשי ערים. מרבית הנבחרים התקשו לנצח שתי מערכות בחירות רצופות. דמות אחת בבניין העיריה סימלה במשך כ-26 שנים שנה יציבות והמשכיות. היה זה גבי מלכין, מזכיר העיריה מראשית שנות ה-70 ועד לשנת 1997. בשבוע שעבר הלך מלכין לעולמו.
מלכין היה מהדמויות שייצגו את דור הראשונים בעיר ושסימלו תקופות של פיתוח, היאחזות בקרקע והתמודדות עם משברים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים.
הוא נולד כגבריאל מלכה בשנת 1937 בעיר מקנס שבמרוקו. בנם הבכור של עמרם וג'מילה. אחריו נולדו לזוג עוד שלוש בנות. במקנס חיה קהילה יהודית עתיקה שבאמצע שנות ה-40 של המאה הקודמת מנתה כ-15 אלף אנשים והם ניהלו חיי קהילה עם מוסדות חינוך ועזרה הדדית.
בבית משפחת מלכה שררה תודעה ציונית ערה ואחרי קום המדינה החליטו הוריו של גבי כי עליהם לעלות לישראל. הם שמעו כי המצב הכלכלי והביטחוני בישראל קשה והאזרחים חיים בתנאי קשים ובצנע, אבל זה לא הרתיע אותם.
גבי זכר כי לפני שעזבו את הבית אמו טחנה כיכרות לחם לפירורים כדי שיהיה להם אוכל. המסע לישראל ארך מספר חודשים - ראשית היה עליהם להגיע לאלג'יר, שם פעלה שלוחה של הסוכנות היהודית. גבי סיפר למשפחתו כי חודש שלם המתינו בפתח הבניין בו ישבו נציגי הסוכנות. הצפיפות הייתה גדולה ולכל משפחה ישבה על מדרגה בכניסה למבנה ועליה המתינה במשך כל החודש.
מאלג'יר הפליגו באוניה למארסיי, צרפת. שם המתינו במחנה מעבר במשך שלושה חודשים, עד שהגיע רגע ההפלגה לישראל. אחרי שהספינה עגנה בחיפה השתכנה המשפחה במחנה עולים בעיר. לאחר מכן עברו למעברה בפרדס חנה ושם התגוררו באוהל יחד עם משפחה נוספת.
כעבור זמן מה נפתחו בפני המשפחה אופק ותקוות חדשות. נציגי הסוכנות אמרו למשפחות העולים ממקנס כי אם יצליחו להתלכד לקבוצה של מאה משפחות, הם יקבלו אדמה ויוכלו להקים מושב עובדים. בסוף 1949 הקימו משפחות העולים את מושב מגדים, מצפון לעתלית.
השנים הראשונות היו קשות. החורף הראשון במגדים היה החורף שבו ירד שלג ברחבי הארץ, והמצוקה הייתה גדולה במיוחד. גבי זכר יום חורפי שבו צעד עם חבר בדרך למושב, כעבור מספר דקות הבין שהוא הולך ומשוחח לעצמו. הוא הביט לאחור וראה את חברו שקוע בבוץ ולא מסוגל להיחלץ ממנו.
בהמשך העשור הראשון ניצבו בעיות כלכליות קשות בפני מייסדי המושב. גבי, שניחן בתבונת כפיים, החל לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. במקביל ללימודים עבד בתחנת ציוד חקלאי של הסוכנות היהודית. באותן שנים לסוכנות היו תחנות דומות ברחבי הארץ שבהן היה מיכון חקלאי לצורך עיבוד השדות במשקים החקלאיים של המושבים והקיבוצים. גבי התגלה כמכונאי מוכשר ואיש מקצוע טוב והתמיד בעבודה זו.
אחרי שחרורו משירות צבאי בחיל התותחנים, בגיל 21 נישא לפרחיה, גם היא ילידת מקנס ובני הזוג קנו משק במגדים. במקביל לעבודה במוסך החקלאי טיפח את המשק המשפחתי. כעבור כמה שנים הוא קיבל הצעה לעלות לגליל העליון ולהשתלב בתחנה החקלאית של הסוכנות היהודית בחבל הארץ הצפוני. הובטח לו כי תוך כמה שנים הוא ינהל את התחנה הצפונית.
בני הזוג ובנם הבכור, דוד, עזבו את מגדים והצפינו למושב בית הלל. עם השנים נולדו להם עוד שלוש בנות - גליל, רמה ואושרת. גבי אהב את העבודה בגליל, למרות שלא אחת היא הייתה כרוכה בטיפולים בכלים חקלאיים תחת אש הצבא הסורי שישב מעל העמק, ברמת הגולן.
כעבור כמה שנים בבית הלל, החליטו גבי ופרחיה לעבור לעיירה השכנה, קריית שמונה. גבי המשיך לעבוד בתחנה החקלאית עד 1967, אז התקבל לעבודה כמזכיר האיגוד המקצועי בהסתדרות העובדים בקרית שמונה. ב-1971 אברהם אלוני, שהיה מזכיר מועצת הפועלים בישוב, נבחר לראשות המועצה המקומית קריית שמונה והוא ביקש מגבי שיעבור איתו ויהיה מזכיר המועצה. מדובר בתפקיד המקביל היום לתפקיד למנכ"ל רשות מקומית.
בשנים אלו העיר סבלה מבעיות ביטחון קשות. ירי רקטות קטיושה מלבנון לעבר העיר וכן התקפת מחבלים קשה. ב-11 באפריל 1974 נכנסה חוליית מחבלים לעיר ורצחה 16 מתושבי הישוב ושני חיילים. דוד מלכין זוכר שאותם ימים אביו היה מסור כולו לעזרה למשפחות.
"בימים של נפילות קטיושות אבא היה מסתובב בשכונות ומבקש לראות שכולם בסדר", אמר. "הוא לא פחד והפגין עוצמה. את הטבח הנורא בבניין ברחוב יהודה הלוי הוא לקח ללב. זה היה אירוע קשה מאד. בפיגוע נרצחו שמונה ילדים. חבר שלו, יוסי שטרית, שהיה באותו זמן במקום העבודה שלו, איבד את פאני, אשתו, ושלושה ילדים - יוכבד, אהרון ומוטי. הבת איריס ניצלה. אבא לקח את האב ובתו תחת חסותו ועזר להם לעבור לגור במרכז הארץ".
הוא סיפר כי אביו עסק רבות גם בעזרה לחלשים ובתוכניות לפיתוח קרית שמונה שב-1974 הפכה לעיר. "דלת משרדו תמיד היתה פתוחה והיו מגיעים אליו לבקש עזרה. לעתים הוא פעל אפילו להשגת שלום בית. התושבים המבוגרים היו מדברים איתו במרוקאית והוא אהב אותם בכל לבו. קרית שמונה הייתה כל עולמו".
בן העיר, העיתונאי ניקי שמעון עשור, החל לעבוד בעירייה בשנות ה-80 כדובר ואחראי על פיתוח כוח אדם ופיתוח תעשיה בעיר. הוא כתב על ראשית ימיו בעיריה: "כשהגעתי לעירייה - הייתי בחור צעיר, אידיאליסט ומלא חלומות - מהר מאוד הבנתי שיש רבים, רבים מדי שמחכים לכישלוני. מי, בגלל התפקיד אותו מילאתי, מי בגלל החשש שאנער אותם מהתרדמה המאפיינת עובדי ציבור שננעצו בעירייה כמסמר בלי ראש והיו גם כאלה שחששו מקרבתי לראש העיר... מי ששמר והגן עליי מהרגע הראשון היה מזכיר העירייה המיתולוגי: גבי מלכין - האיש הכי חזק בעירייה, אך גם הכי צנוע. איש עם שקט נפשי - 'סיביל סרבנט' במובן הטוב של עבודה ציבורית, משרת ציבור, הגון ומוכשר.
עשור הוסיף: "בימים הראשונים בעירייה, כאשר הבנתי שגם 'חברים' מחכים לי ככרישים החגים מסביב לטרפם, גבי מלכין לימד אותי - הישרדות בלחימה בשטח בנוי, וכששאלתי אותו איך הוא שורד את ההשפלות שהעביר אותו 'השלטון החדש' הוא אמר לי: 'אני כמו עץ - שמבין כי מול סערה ורוח עזה שמאיימת לשבור אותך - אתה מכופף את האגו עד שהסופה תחלוף ואז שוב מרים ראש. אחרי הכול אני כאן בשביל הציבור - לא בשביל האגו והכבוד'. זה משפט שליווה אותי הרבה שנים בימים של משברים אישיים ומקצועיים", כתב עשור.
התפקיד הציבורי הוא שגם גרם לו לשנות את שם משפחתו ל"מלכין". דוד, בנו, סיפר כי המכתבים שנשלחו ל"גבי מלכה" נראו לא אחת לדוורים ככאלו שמיועדים לאשה בשם "גב' מלכה" ולא הגיעו ליעדם. בעצה אחת עם הרב צפניה דרורי הוא שינה את שם משפחתו למלכין ומאז כל דברי הדואר שיועדו אליו, הגיעו למשרדו.
במסגרת תפקידו קשר קשר ברית ערים תאומות עם ננסי שבצרפת ועם הקהילה היהודית שם. רופאי שיניים ואופטומטריסטים היו מגיעים מדי פעם לקריית שמונה וטיפלו בהתנדבות במי שנזקק לעזרה ולא היה יכול לממן את הטיפולים. כמו כן, הוא היה שותף בהקמת סניף של עמותת "אנוש" בעיר, עמותה המסייעת למתמודדים עם מגבלה נפשית.
למרות היריבויות הסוערות במערכת הפוליטית המקומית בקרית שמונה, הוא מילא את תפקיד מזכיר העיריה תחת ארבעה ראשי עיר שונים. בשנת 1997 סיים את תפקידו ויצא לפנסיה. גבי ופרחיה עזבו את קריית שמונה ועברו לנתניה, שם רכשו חברים חדשים, מהם רבים מקרב קהילת העולים מצרפת. עם זאת הוא המשיך להתעניין בקרית שמונה ונותר מעורה במה שמתרחש בעיר.
"אבא היה פטריוט של קריית שמונה", אמר בנו.
בשבוע עבר הלך גבי מלכין לעולמו והוא בן 86.