בתקופה סוערת זו, אנחנו מדינה בכאב. מדינה שבה כולם זועקים את הכאב שלהם. מדינת כל כואביה. ימים של חוסר ההידברות והטלות אשמה הדדיות על הגורם לחוסר ההידברות. ימים של חוסר אמון, של מחנאות, של כאוס, של שבירת כלים ושריפת גשרים. הימים האלה - כאשר משפחות שכולות מתנגדות להשתתפות חברי ממשלה בטקסים והתנועה הקיבוצית אוסרת על הופעת שר הביטחון באירוע בניהולה - מאיימים על שלמות יום הזיכרון ועל מהותו.
כמי שהחגים הלאומיים קרובים כל כך לליבו, אני לא יכול שלא לדאוג - כיצד נתכנס השנה כאומה אל תוך יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. איפה יום העצמאות יפגוש אותנו. מה הימים האלו יעשו לנו. מה נעשה להם.
את עמותת דם המכבים, שמקדמת מפעל הנצחה ליום הזיכרון באמצעות שילוב של פרח דם המכבים בסיכה לענידה על דש החולצה, ייסדתי עם אחי ובן דודי ב-2019. בליבנו הייתה תקווה לעצב ולשמר את יום הזיכרון כיום שמאחד את העם המופלא שלנו ומפיח בו את האתוס הישראלי של צמיחה מתוך אובדן. בת דודתנו, נאווה אפלבאום, ואביה ד"ר דוד יעקב הלוי אפלבאום, נלקחו מאיתנו בפיגוע רצחני בעמק רפאים שבירושלים בשנת 2003, בלילה שלפני נישואיה. את אדוות האובדן חווינו על בשרנו. וכך גם את היכולת לצמוח למרות הכל, גישה שהפכה לצוואתנו.
הפרח אנדמי לארץ. הוא גדל בהרי הגולן, הגליל, עמק הירדן, יהודה ושומרון, הגלבוע, הרי הכרמל וירושלים. הפרח מחובר לאדמת ארץ ישראל ומזכיר לכולנו שכאן הוא ביתנו וכאן השורשים של כולנו. הפרח מזכיר לי וצריך להזכיר לכולנו, שלא משנה מאיפה הגענו לפה, כולם קשורים לאדמה הזאת ושייכים למקום הזה.
במהלך השנים, אלפי מתנדבים התגייסו בלב ובנפש להצלחת המיזם - לאסוף את הפרחים, לשמר אותם ולארוז את הסיכות. תלמידי בתי ספר, סוהרות ועובדי ממשלה, אנשי הייטק ובתי אבות ומי לא. הסיפורים המרגשים הם אינסופיים. סיפורים על אנשים זרים שנפגשים באקראי, ומסיימים בחיבוק ודמעות. כשמה שמחבר ביניהם הוא פרח ארצישראלי קטן וצנוע, וכל מה שטמון בחובו.
מאז ייסוד העמותה, ליום הזיכרון אני נכנס עם עוצמות אדירות שאני שואב מהעם. עוצמות של נתינה ורוח התנדבות, של חברה חזקה ובריאה, של חיבור, צמיחה ואחדות, של זיכרונות וצוואות. אפילו השנה, פוסט אחד שבו אנו מחפשים מתנדבים, זוכה תוך דקות לעשרות תגובות מרחבי הארץ. אני חווה על בשרי מדי שנה, כמה יש ביכולתו של יום הזיכרון לאחד ולחבר אותנו מעל לכל הבדל פוליטי, דתי או מעמדי.
רוחות ההתנדבות והאחדות בעם לא סותרות ולא מטשטשות את עומק המחלוקות שקורעות אותנו בימים אלה. ואין צורך לטשטש, הרי המחלוקות הם אמיתיות ונוקבות. כך שהשאלה בעינה עומדת - מה נעשה עם המחלוקות הנוקבות בהישמע הצפירה וכניסת היום. בפראפרזה על שירו של יהודה עמיחי, מן המקום בו אנו צודקים - לא יצמחו פרחי דם המכבים באביב.
לו יכולתי לשאת משאלה בשמו של יום הזיכרון 2023, כזו היא הייתה: יהי רצון שתנצלו את היום הזה לשאוב ממנו את היכולת להכיר בכאב. תנו לו מקום. תנו מקום לכאבו של האחר. לכאב של אלו שחוששים מאובדן הערכים שמחברים אותם למדינה, ולכאב של אלו החשים שקולם לא נשמע זה שנים.
נסו לדבר ולהגיב פחות, ולהקשיב ולהפנים יותר. אף אחד גם לא יכעס אם את דקת הדומייה תמשכו למשך יום שלם. יממת דומייה. ואולי, רק אולי, נצליח להתעלות למקום שבו הכאב של האחר, הוא כאבי שלי. וכך, אולי, אחרי יממת דומייה, נצא עם יכולת להידבר.
שבי ספירו, מנכ"ל ומייסד עמותת "דם המכבים"