בתופת של אושוויץ ובמצוקה הקשה של מחנה העבודה שבו הייתה, הצליחה האישה הצעירה לילי קשטיכר לכתוב שירה, לצייר ולתעד את חייה וחיי האסירות. בכך הזינה עצמה במזון רוחני שנתן לה כוחות ועזר לה לשרוד. גבורתה הייתה אף גדולה מכך - קשטיכר לקחה על עצמה משימה נוספת - לעודד את הנשים שאיתן הייתה במאסר ולחזק את רוחן בארגון ערבי תרבות.
היוזמה הפרטית שלה הייתה כרוכה בסיכון מוחשי של חייה. לו הייתה נתפסת עם פיסות הנייר והעפרונות שגנבה, או עם כתבי היד והאיורים שהסתירה על גופה, היא הייתה נשלחת אל מותה. כל אותו זמן היא חשבה כיצד היא תביא את היצירות שלה ושל חברותיה לארץ ישראל.
סיפור הגבורה הזה, שהצריך אומץ ותעצומות נפש, היה מוכר לבודדים, בעיקר לבני משפחתה ולנשים שהיו איתה במחנה וששרדו. חלומה כי היצירות שנוצרו באושוויץ יפורסמו בארץ ישראל, לא התגשם בחייה. בתה, נכדתה וחוקרת מהאקדמיה חילצו את אותן יצירות מהשיכחה ורק בשנים האחרונות זכה סיפור הגבורה של לילי קשטיכר לצאת לאור.
היא נולדה בשנת 1923 בפטרובו סלו שביוגוסלביה כבת בכורה מתוך שלושה, להוריה - פרידה והיינריך (חנוך) קשטיכר. כשהייתה בת 6 אמה נפטרה. שנתיים אחר כך נישא אביה בשנית ונולדו להם שני בנים. מאחר ושניים מחמשת האחים חלו אנושות בטיפוס הבטן ומתו מהמחלה, שאר הילדים הורחקו מהבית. לילי עברה לגור בבית סבה וסבתה, הורי אמה. רק בגיל 12 שבה לבית אביה. כעבור חמש שנים, בשל מצב כלכלי קשה, שוב נפרדה ממשפחתה ולילי עברה להתגורר בעיר נוביסד, בבית דודתה, רוזי, ושם למדה ספרות ושירה ועסקה בפיסול וברישום.
באפריל 1941 כבשה גרמניה הנאצית את יוגוסלביה. אביה ואחיה נלקחו למחנה עבודה וכעבור זמן מה נרצחו ביריות על שפת בור שחפרו עם גברים יהודים רבים. בשנת 1944, לפני הגירוש מנוביסד, הטמינה לילי כד חרס שעיטרה בציור צבעוני בחצר ביתה. בתוך הכד היא הסתירה מסמכים אחדים, ביניהם מכתב ששלח לה אביה ליום הולדתה ה- 17.
באפריל 1944 נלקחו לילי ודודתה לתחנת רכבת שיעדה היה מחנה ההשמדה אושוויץ. רוזי שהטמינה את תכשיטיה בחזייתה, סירבה להראות לחייל הנאצי מה החביאה על גופה ונורתה למוות לעיני לילי. לילי הגיעה לאושוויץ בירקנאו, נשלחה לתאי הגזים, אך ניצלה ברגע האחרון. לאחת מנשות סגל הקאפו נודע כי ללילי כישרון לקרוא עתידות בכף היד. בתמורה לכך, הביאה ללילי עטים ועפרונות. גם ניירות קיבלה מאשת הקאפו בזכות העיטורים שציירה על מכתביה של הקאפו לאהובה.
למרות האיסור על יצירה במחנה, כתבה באושוויץ כמה שירים וחיבורים קצרים. כתיבה בגיהינום של אושוויץ הייתה דבר נדיר ביותר, ולמרות סיכון חייה, כתבה לילי תשעה שירים וכנראה גם הייתה זו שעודדה נשים נוספות לכתוב. היא הצליחה להחביא על גופה ולשמור על שיריה, על שני שירים שכתבו חברותיה לבלוק ועל מכתב שלא ברור מי כתב אותו.
בזיכרונותיה שהעלתה על הכתב שש שנים אחרי סיום המלחמה, כתבה: "באושוויץ רק דבר אחד עמד לפניי: לעודד את האסירות היהודיות לא להתייאש, לא להתאכזב, לא להיות פסימיות ולהחזיק מעמד. רציתי לעזור. סיפרנו על ארץ ישראל בעתיד, שרנו את התקווה, חלמנו וחרזנו חרוזים".
בזכרונותיה מאושוויץ גם תיארה מקרה שבו אחת האסירות ילדה תינוק. משמעות הדבר היה גזר דין מוות ליולדת ולתינוק. אחרי לבטים קשים, החליטו הנשים: "עטפנו את התינוק בשמיכה והנחנו אותו בחוץ ליד דלת הכניסה לבלוק. בכל רגע יכול היה לבוא הגרמני הרשע. התינוק העטוף נשם בכבדות. הרמתי בזרועותיי את הנולד הרך האומלל, וראיתי שבכף ידו הקטנה יש קו חיים ארוכים", כתבה לילי ב-1951, ביומן הזיכרונות שלה מאושוויץ.
באושוויץ גם החלה לנסח מה שהגדירה "חוקי התנהגות", אחר כך המשיכה בכתיבת הכללים במחנה העבודה שאליו הועברה. מדובר בפתקים שונים שביחד מרכיבים מסמך מרתק שמצביע על אישיותה כמנהיגה וכלוחמת. היא האמינה שאם היא והנשים שאיתה ישמרו על אותם כללים, הן ישמרו על צלם אנוש וימצאו במה להיאחז.
"חוקי ההתנהגות" שניסחה כוללים שבעה סעיפים. הכלל הראשון אומר: "לא נשמור 'ברוגז', לא נעלבים, נסכים שהכול נובע מרצון טוב". הכלל השני שניסחה מבקש: "במקום לחשוב בגוף ראשון, 'אני', נפעל יחד בערבות הדדית והקרבה למען הזולת... אין 'אני'. יש רק 'אנחנו'. ובתור 'אנחנו' נשרוד. נוכל לשמר את כבודנו האנושי רק אם נקריב את עצמנו למען חברותינו, נפגין רצון טוב, לא נתלונן ולא נדווח על חברותינו".
הכלל השלישי קרא לעידוד הכתיבה. מדובר היה בפעולה שכרוכה בסכנת חיים ולכן הנשים לא ציינו את שמותיהן והיצירות מוספרו כדי שלא לחשוף את זהות היוצרות. לילי לקחה על עצמה את הסיכון ואת דפי השירה והציור הסתירה מתחת לחולצתה. חלק מהדפים שרדו עד השחרור.
הכלל הרביעי קרא לשמור על הדדיות, ככזו שתעזור להן ללמוד זו מזו ולשמור על צלם אנוש. הכלל החמישי ביקש להמנע מתכונות שליליות של "חוסר רגישות, העדר לב אדם, העדר אמפטיה לזולת, רדיפת בצע, כבוד, שלטון". הכלל השישי היה בקשה לכבד את מעמד הקראת השירים שכתבו ובכלל השביעי ביקשה לילי כי לא ינטרו טינה זו לזו.
כעבור חצי שנה, בדצמבר 1944, כשמספר מקועקע על זרועה, הועברה לילי למחנה כפייה אובר-הוהנאלבה שבחבל הסודטים, שם נשלחה לעבוד עם נשים נוספות במפעל של חברת "לורנץ". במפעל יוצרו חלקי אלקטרוניקה עבור צבא גרמניה הנאצית. כעת צל המוות שריחף מעל ראשה במחנה ההשמדה היה פחות מאיים.
שם, בעליית הגג שבה שוכנו 400 בנות, יזמה לילי פעילות תרבותית יוצאת דופן; היא אירגנה מעין "מנחת תרבות" שבה לקחו חלק עשרים נשים יהודיות. הן כתבו שירים, סיפורים, דיקלמו, הציגו, פיסלו בתפוחי אדמה וניהלו דיונים. המפגש התרבותי נערך פעם בשבועיים, ביום ראשון. ביום זה קיבלו האסירות זמן לניקיון אישי ולהתארגנות. גם פעילות זו נערכה בחשאי. כתיבה או ציור היו אסורים לחלוטין. על פי יוזמתה של לילי למשתתפות הוצעו פרסים: קערה על חתיכות תפוחי אדמה שנאספו מהמשתתפות היתה הפרס הראשון. הפרס השני היה מחט לתפירה וקריאה בכף היד היה הפרס השלישי.
רחל אבניאל, חברתה של לילי במחנה הכפייה, כתבה לימים: "החלטנו שהרוצחים העלובים האלה לא יצמיתו מלבנו את הזיק האנושי, עלינו לעשות משהו כדי לתת מזון לרוחנו. עלינו לאזור כוח וליצור משהו יפה וטוב, וזה יעזור לנו לעבור את הזמנים הנוראים האלה. לילי פעלה נמרצות כדי לעודד את הבנות שיציירו, יכתבו, ילחינו ויעסקו בכל תחום אפשרי של פעילות יוצרת. כך נולדה אצלנו מנחת התרבות של יום ראשון אשר זכתה להצלחה רבה".
ניירות הכתיבה היו קרעי נייר שקולפו מדלתות, שנאספו מפחים, או גזרי נייר שהיו על ריצפת המפעל. עפרונות הצליחה לילי לגנוב מהקאפו. היא תיארה את מציאות החיים במחנה הכפייה לחייהן של "ציפורים בכלוב", אבל ההתעקשות שלה ליצור ולדרבן נשים נוספות לעשיה תרבותית, היו ניצחון של רוח האדם על הניסיון לדכא, להשפיל ולרמוס את נפשן ואת רוחן.
לילי הצליחה להסתיר על גופה ובחפציה עשרות שירים, סיפורים וציורים שלה ושל שאר האסירות. בחודש מאי 1945 יצאה לחופשי, בת 22 במשקל 30 קילוגרם ואיתה מאגר שירים, סיפורים וציורים שלה ושל חברותיה.
היא שבה לנוביסאד והבינה כי 52 מבני משפחתה הגרעינית והרחבה נרצחו בזמן המלחמה. מאדמת הגינה של בית דודתה הוציאה את הכד שאותו הטמינה לפני שנלקחה לאושוויץ. היא נישאה למיקי הירט, לזוג נולד בן בשם אלכס והמשפחה הקטנה הגיע לישראל בסוף שנת 1948. ב-1953 התגרשו וב-1956 נישאה לאברהם כהן, ילד בלגרד, מצטיין הפקולטה למשפטים ולוחם בפרטיזנים. לזוג נולדה בת, דניאלה.
בארץ החדשה עבדה כספרית. היא סירבה לקבל פיצויים מגרמניה וכל רצונה היה כי העדויות הנדירות שהבריחה מתוך התופת יזכו לראות אור בישראל, הרי לחברותיה במחנה הבטיחה שאחרי שהמלחמה תיגמר, יצירותיהן יתפרסמו בישראל.
במדינה שרק עכשיו קמה קשה היה למצוא מי שיגלה עניין באוסף היצירות של לילי. לא היה מי שיתעניין בסיפורה של אשה מיוגוסלביה עם אוסף ניירות שרוב הטקסטים עליהם נכתבו בהונגרית. גם כשהחברה הישראלית החלה כבר לגלות עניין בסיפוריהם של ניצולי השואה, ניסיונותיה של לילי לפרסם את אוסף היצירות הייחודי נתקלו בחומות של אדישות. לחברים ובני משפחתה שבה וסיפרה על קורותיה בשואה. קטעים בודדים פרי עטה פורסמו בעיתון שיצא אז בישראל ושמו "אוי קלט" שנכתב בשפה ההונגרית. היא העלתה על הכתב את זכרונותיה ועסקה מעט בציור. האוסף הייחודי שלה הועבר ליד ושם, אבל עם השנים הוא פוזר ופוצל ולא זכה לחשיפה ראויה.
בשנת 1973 הלכה לילי קשטיכר לעולמה ובתה דניאלה ביקשה לקיים את רצון אמה. "אמי פעלה מתוך תודעה היסטורית. היא חששה שהיהדות עומדת להימחק ושעליה להעביר את הזיכרון לדורות הבאים", אמרה דניאלה סלה לוואלה!. "כשבגרתי הרגשתי שאני צריכה לקיים את צוואתה", הוסיפה.
וכך, במשך שנים היא ממשיכה בפעולת אמה לתרגום השירים והסיפורים ושיוכם לנשים שכתבו, היא דואגת לקיבוץ ואיסוף מחדש של החומרים ופועלת להוצאתם לאור. בתה, לילי בן עמי, חברה אליה במשימה. "גדלתי לתוך הסיפור של סבתא", אמרה לילי שנושאת את שם סבתה. וכך התלוותה לאמה במסע לחשיפת מפעל התרבות הייחודי של סבתא ובמהלך לימודיה האקדמיים אף כתבה שתי עבודות רחבות היקף על כך. "זה סיפור של גבורה נשית, של ניצחון רוח האדם ושל תרבות", אמרה.
לפני שלוש שנים וחצי פקד את המשפחה אסון נורא; מיכל, בתה של דניאלה ואחותה של לילי, נרצחה בביתה בידי אבי בתה התינוקת. מאז, לקחה על עצמה לילי בן עמי פרוייקט להצלת חיים ומניעת אלימות נגד נשים. "אמרתי לאמא שאני עוזבת את לילי קשטיכר ומקדישה את זמני למיכל. קשה לי לחיות גם את מיכל וגם את סבתא לילי. מאז אמא ממשיכה לבד במסע הזה", הסבירה.
לדברי דניאלה משהו מאמה מצוי בכל אחת מארבע בנותיה: "מיכל הייתה הלב של סבתא לילי", אמרה. "לילי הנכדה לקחה מסבתה את תכונות המנהיגות, ליאת את כשרון ההוראה ונגה את החלק של האמנות".
למסע שימור וחשיפת הסיפור של לילי קשטיכר הצטרפה לפני מספר שנים הפרופסור לילי הלפרט-זמיר. היא ראש המרכז ללימודי נשים ומגדר במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין. לילי בן עמי, שהייתה סטודנטית שלה, חשפה אותה לסיפור של סבתה וקישרה אותה לאמה. "האוצר שדניאלה הביאה עימה היה גדול מכפי שיכולתי להעלות בדעתי או לקוות לו", כתבה בספר שהוציאה בשנה שעברה על לילי קשטיכר.
הלפרט-זמיר כותבת כי סיפורה של לילי קשטיכר הודחק מסיבות שונות; היא הייתה אישה וסיפורן של הנשים הודר במשך שנים רבות. בנוסף, היא נמנתה על קהילת יהודי יוגוסלביה שגורלם בשואה הוא סיפור שהודחק, זאת למרות שמקרב 80,000 יהודי יוגוסלביה שרדו רק 15,000 בני אדם. "סיפורה סתר את מיתוס יפי הבלורית והתואר, כמו גם את התזות השגורות והעיקריות בדבר הגבר הלוחם, נושא הנשק", כתבה הלפרט-זמיר בספר "לילי קשטיכר- האישה שכתבה באושוויץ".
עוד כתבה כי סיפורה של לילי קשטיכר לא תאם את האתוס הציוני של שנות החמישים והשישים שנבנה על שני מוטיביים עיקריים באותה תקופה: מוטיב המסכנות והקורבנות מצד אחד ואתוס המרי המזון מצד אחר. היא מסבירה כי הגבורה של לילי "לא כללה אקדח ובקבוקי מולוטוב, אלא בדלי עפרונות ופיסות נייר גנובות. היא הסתמכה על תעוזה ועל קידוש חירות הדעת". בפעולתה של לילי קשטיכר היא רואה "גדלות נפש, מעשה תעוזה ורוח מנהיגות". היא סבורה כי העיזבון שהותירה לילי קשטיכר "הוא עדות נדירה למנהיגותה של אשה צעירה, יחידה, שסיכנה בצלילות דעת את חייה כדי לוודא שהיא וחברותיה לא תאבדנה צלם אנוש".