פואמת הבאר האבודה של הירש'קה

מאז ילדותי בקיבוץ ועד בבגרותי היום, בהישמע צפירת יום השואה, צפה ועולה לנגד עיניי דמותו של הנער הצעיר הירש'קה, חניך תנועת "השומר הצעיר" בוילנה.

אלמלא נרצח על ידי הנאצים בבריחה ממחנה ההשמדה על גדות אגם לאדוגה, היה מגשים את חלומו לחיות בקיבוצי. אחד מילדיו היה וודאי גדל עימי ועם יונת, בִּתה של חברתו הטובה משם, רוז'קה הקטנה.
בנו או בתו היו מטפסים איתנו במסגרת "הפעילות השומרית" על באר המים, שנחפרה בשדות המשקיפים על הרי אפרים, ושבינותם זורם לו נחל אלכסנדר.

איתנו היו שומעים מהמדריך מיכאל, בנו של מדריכו של הירש'קה, אבא, את סיפורה של הבאר הראשונה, שהודות למימיה ניתן היה להקים את הקיבוץ.

סיפורנו זה מתחיל באחד מערבי חורף 1939, שבו שובר המדריך הצעיר אבא את ראשו, מה יביא לחניכיו בפעילותם הערב.

והנה צדה עינו ידיעה, מגיליון "השומר הצעיר" בארץ ישראל, שמתארת את סיום חפירת הבאר הראשונה במזרחה של עמק חפר, שנותנת מים חיים לקיבוץ עין החורש, שזה עתה קם.

למרות הקור העז ששרר בחדר הלא מוּסק נצצו בחום עיני החניכים למשמע הסיפור המשלב מים עם חיים חדשים בארץ ישראל.

למחרת מגיע החניך הירש'קה לקן התנועתי ורואה את אבא ורוז'קה הקטנה מנהלים דיון ער במשמעות המעשית של הדיבּר השני מעשרת דיברות "השומר הצעיר". זה הדיבּר שקובע, שהשומר הוא חלוץ התחיה של עמו, שפתו ומולדתו. הירש'קה פוסע לעברם בצעד מהוסס ומושיט לאבא פואמה פרי עטו, שמתארת את סיפור הבאר שנחפרה בעין החורש בסמוך לנחל אלכסנדר.

נשימתו של אבא נעתקה לנוכח עוצמת הכישרון הלירי של חניכו הצעיר.

האם יתכן שבקן "השומר הצעיר" בוילנה צומח "פושקין חדש".

לשאלתו באם ירצה בבוא היום לחיות כחלוץ שם, בקיבוץ הזה, השיב לו הירש'קה, ועיניו החומות הגדולות בורקות: "אני כבר שם".

אבא תוחב לכיסו את נייר הפואמה ואומר בפסקנות ההחלטית האופיינית לו: גם אני, ונראה לי שגם רוז'קה הקטנה נהיה איתך שם.

יהא נייר פואמת הבאר, שמעתה לא תצא מכיסי, לחוזה ההגשמה החלוצית המשותפת שלנו.
הבה נבטיח זה לזה, שביום הראשון לבואנו לארץ ישראל נגיע כולנו יחדיו לבאר הזו ונשתה ממימיה.
נקרא את שירך זה שיהפוך חלום למציאות, ושם נקים את ביתנו.

שם גם נגשים את מצוות הדיבּר השני להיות חלוצי השפה העברית המתחדשת, במולדת הישנה-חדשה, בקיבוץ החדש שליד הבאר.

ושיריך הבאים הירש'קה שם, כבר יהיו בעברית החדשה ולא ביידיש הישנה. ואז גם נוכל לומר, ש"אפיקי נהר הויליה של וילנה, ונחל אלכסנדר הזורם ליד הבאר מתערבבים, עֲרֵבים זה בזה, עד כלות המילים" .

באחד בספטמבר באותה השנה מתחולל "הרעש הגדול".

אבא, שברעמת שערו המתבדר, עיניו היוקדות ורהיטות דיבורו, הנשמע ונראה תדיר כנביא תנ"כי, מאבחן ראשון את נוראוּת המציאות.

מפּונָאר איש לא חזר. והגוויות הנערמות בגטו מידי יום מבהירות לו היטב את ממדי הטירוף, ושזהו רק תחילת הסוף.

עם חבריו לקן השומרי בוילנה, ובהם הירש'קה הפואטי ורוז'קה הקטנה, הם מתאגדים לפעול כפרטיזנים בתוככי הגטו בציווי אמירתו.

"אל נלך כצאן לטבח.
מוטב ליפול כלוחמים בני חורין,
מלחיות בחסד המרצחים".

בכרוז שהוא מפיץ בגטו הוא את מנפץ את תקוות האשליה, וקובע נחרצות כי היטלר החליט על "פתרון סופי" להשמדת יהודי אירופה.

וזאת שלושה שבועות לפני שתלייני וועידת ואנזה, משתמשים במונח זה ממש בהחלטתם על השמדת עם שלם, בישיבה שארכה שמונים וחמש דקות בדיוק.

החלטה המתקבלת בדו שיח תרבותי ומכובד כיאות לבכירי הרייך. שעה שהם לוגמים מעדנות מיין ענבי ריזלינג מבציר שנת 1920, היישר מחבל אֶלזאס. כשברקע נשמע במִנעד הנכון, שחלילה לא יפריע לשיחה המעודנת המתנהלת בטון שקט ורך, קטע מאופרת "זהב הריין" של ואגנר.

למחרת להוצאת הכרוז מגיש הירש'קה לאבא שיר חדש, שחיבר בלילה בהשראת דברי הכרוז הנוקבים, ללחנם של האחים היהודים הרוסים פּוקארס. "זאג ניט קיינמאל אז דו גייסט דעם לעצטן וועג", כך נפתח משפטו הראשון.

וכשאבא מסיים את קריאת השיר החלה נושבת לפתע רוח פרצים, כמותה לא חוותה וילנה מעולם, המעיפה ומפיצה לכל עבר את מילות השיר. ללוחמים בגטאות וביערות, למוכים, המורעבים, המושפלים והנרצחים באירופה, שבה דם ניגר כמי נהר.

ושירו של הירש'קה מוּשר בפי כל גם ללא קול ומפיח אומץ ותקווה. בחיסול הסופי של הגטו נמלטת בחשכת הליל קבוצת הפרטיזנים בתעלות הביוב לנקודת מפגש מוסכמת ביער.

אבא ורוז'קה הקטנה נעו בציר אחד בעוד הירש'קה בציר שני.

לאחר המתנה ממושכת עד עלות השחר מבינים השניים, שהירש'קה אבד. אבא ממשש בבהלה את כיס חולצתו, שבו תדיר נמצאת פואמת באר המים הזכים של הירש'קה, ונוכח שהיא אבדה במימי הסחי והרפש של תעלת הביוב.

אבא מסתכל בעיניה של רוז'קה הקטנה, שמהן דרך קבע זלגו דמעות של כאב נוכח מראות הגטו, והרי הן יבשות.

ומרגע זה ובכל שנות ההישרדות והלחימה ביער יבש כליל מעיין דמעות עיניה.

אין דמעה לרוז'קה הקטנה, שכונתה על ידי פרטיזנים, יהודים וגויים כאחד, "האמא הגדולה והרחומה של היער"- מגדלור של אור בים החושך.

דמעות לא יצאו מעיניה כשמיטב החברים האהובים, האמיצים והיקרים כל כך לליבה, נהרגו מאש הגרמנים. שעה שהם לוחשים בנשימתם האחרונה את מילות הפתיחה של שירו של הירש'קה,
"זאג ניט קיינמאל אז דו גייסט דעם לעצטן וועג".

דמעה גם לא ירדה מעיניה היבשות כשהתאמתו השמועות על מות משפחתה וקהילתה כולה, במיתה שלא ברא השטן.

ורק בטרם נרדמה חטופות בשעות שהן לא יום ולא לילה, מלמלה לזכרם כקדיש קטע ממילות שירו של סוצקי, ידידה ועמיתה לפרטיזנים.

"תחת זיו כוכבי שמים שים עלי את כף ידך.
כל מילה שלי דמעה היא נא קבלנה אל חיקך".

בתום שלוש שנות ימי קרב וערבם של גבורה עילאית חוברים אבא, רוז'קה וחבריהם הבודדים שנותרו, לצבא האדום בשחרור וילנה מאימי הנאצים. לימים ינציח ידידה סוצקי בשיר שהקדיש לה את רגע יציאתה מהיער.

"ורוז'קה הקטנה אינה ביער עוד.
אויב לא עוד מולה עם כלבי ציד ומסור קָרֵב".

היא פוסעת מהיער לטבוּרה של וילנה לבושה במדי צבא מחויטים כשנשקה נשען בהצלב על כתפיה. היא שמה פעמיה לרובע היהודי ורואה שככר השוק, שתמיד הייתה הומה, ריקה.

ובבית הכנסת ההרוס בעיר העתיקה, אין איש שיתקע בשופרו הקדוש של הגאון מוילנה, שהיה מבקיע את שערי השמים בתפילת נעילה מידי יום כיפור. היא תוהה בייאוש, האם קומץ חבריי ואני הם יהודי וילנה היחידים שנותרו מהתופת. ולפתע היא מבחינה בפינת הרחוב באם ובתה הקטנה. למראה המדים והנשק נרתעת הילדה בפחד לזרועות אמה.

דמעות החלו זולגות מעיניה הקטנות וביידיש הוילנאית האהובה היא שואלת: אמא, עכשיו מותר כבר לבכות?

ברגע זה מעיין הדמעות, שמזה שלוש שנים יבש כליל מעיניה של רוז'קה הקטנה, החל לזרום בשטף ללא מעצור.

ומעיין דמעותיה החל מציף וממלא עד גדותיו את נהר הויליה. וממנו שטה רוז'קה הקטנה על סירת הדמעות המציפה את האוקיאנוס כראשונת הפרטיזנים בדרכה לארץ ישראל.

ובדרכה מכסות דמעותיה החמות בשמיכת פוך של אהבה את קברות המיליונים, בקברים שמעולם לא נחפרו.

ומשם משייטת ספינת הדמעות לסלוניקי המכוסה עדיין באפר ואבק היישר

לנחל אלכסנדר, ונעצרת בדיוק ליד באר המים שבקיבוץ עין החורש.

ורוז'קה הקטנה נזכרת בפואמת הבאר האבודה של הירש'קה.

וחשה שאפיקי נהר הויליה של וילנה המלאים בדמעותיה מתערבבים עם מימיו הצלולים של נחל אלכסנדר. עֲרֵבים זה בזה, עד כלות המילים.

השמועה על הגעתה של ראשונת הפרטיזנים מהתופת לארץ ישראל עשתה לה כנפיים. וכבר למחרת היא מוזמנת לשאת דברים בכנס ההסתדרות הכללית בראשות מנהיג הישוב הנערץ, דָּוִד.

ביידיש הוילנאית היא מספרת לקהל הנדהם, השומע לראשונה את ממדי הזוועה והטרגדיה.
בטרם סיימה את דבריה מתפרץ דוד לבמה ויוצא בשצף קצף על "החֲבֵרֳה", שהעזה לדבר בשפה הזרה והצורמת של היידיש הוילנאית.

רוז'קה הקטנה יורדת המומה מהבמה, כשלפתע אשה שחורת שיער, מאירת עיניים וקטנת קומה כמוה מושיטה לעברה ידיים מחבקות.

שמי לאה, היא מציגה את עצמה.

אני סופרת ומשוררת, ובניגוד לדוד משתוקקת לשמוע את סיפורך עד תום, בכל שפה שתבחרי.
וכך במשך שבעה ימים ולילות רצופים מספרת רוז'קה הקטנה את סיפורה ללאה בביתה שברחוב ארנון 15 בתל אביב, ועל תוכנית הנקמה בערי גרמניה.

בטרם נפרדה מלאה היא מוציאה מכיסה את שירו של הירש'קה ושואלת את לאה אם תיאות לתרגמו.
היא מספרת ללאה שבכל יום, ברגעי השפל הנוראים ביותר, היו מילות שירו לנקודת משען ותקווה.
לאה קוראת ונפעמת מהשיר אך אומרת, שהיחיד היכול לבטא ולתרגם את עוצמתו הלירית לעברית הוא ידידה המשורר אברהם.

שכן, אברהם פרסם בימים אלו את שירו "נֶדֶר", שמתכתב עם שירו של הירש'קה, ונשבע בו, " דבר לא לשכוח,
עד דור עשירי.
עד שוך עלבוניי,
עד כולם, עד כולהם".

שלושה ימים לאחר מכן מעביר אברהם לשתיהן את תרגומו לשירו של הירש'קה הנושא את הכותרת "שיר הפרטיזנים".

"אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, את אור היום הסתירו שמי העננה.
זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא, ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה.
מארץ התמר עד ירכתי כפורים, אנחנו פה במַכאובות וייסורים.
ובאשר טיפת דמנו שם נגרה, הלא ינוב עוד עוז רוחנו בגבורה".

ימים ספורים לאחר מכן החל אבא להשיט את סירת הנקמה בדרכה לארץ ישראל.
סירתו מפליגה מנהר הויליה ומסמנת ב"אותות קין" את אזורי השמד של יהודי אירופה בהבטחה כי "לי נקם ושילם וקרוב יום אֵידם".

סירתו מתעכבת בערי גרמניה. שם הוא פוגש את פקודיו, שהחלו מתברגים בתאגידי המים של עריה הגדולות. הם ימתינו לאבא, שיביא מארץ ישראל את רעל הנקמה, שיושם במימי השתייה ויגרום למותם של אלפי רוצחים.

סירתו מאיצה את מנועי הנקמה לעבר הים התיכון ושטה היישר לנחל אלכסנדר, ונעצרת בדיוק ליד באר המים שבקיבוץ עין החורש. אבא מתבונן בבאר שבשדות כלא מאמין, ומדקלם לעצמו את שתי שורות הפתיחה מפואמת הביכורים האבודה של הירש'קה.

יומיים לאחר מכן הוא מגיע לדָּוִד, מנהיג הישוב והמדינה שבדרך, ומציג בפניו את תכנית הנקמה באמצעות הרעלת מימי השתייה של ערי גרמניה.

דוד מתחלחל. אין נקמה ולו הנוראה ביותר הוא אומר לאבא, שיהיה בה קמצוץ של גמול למרצחים. אבל בסוג הנקמה הזה שאתה מבקש לעשות, נאבד גם את תמיכת העולם להגשמת חלום הדורות להקמת מדינה יהודית, ולא פחות מכך, את צלמנו ודמותנו. אבא אינו משתכנע מהסברו הרציונלי והקר של דוד.
דמי משפחותינו וקהילת ישראל כולה זועקים אלינו מאדמת אירופה הרוויה מדמם. ואתה כמנהיג היהודים בארץ ישראל אומר, דומי לנו.

שערות ראשו השחורות המקורזלות של אבא משני צידי ראשו מזדקרות בזעם לעבר שערותיו הלבנות של דוד המזדקרות לעברו מצידי ראשו באותה תצורה.

אבל דוד ממשיך בתקיפות הפסקנית בקולו הנשמע תדיר צעקני וקטוע הברות. בערי גרמניה לא נמצאים היום רק הרוצחים. נמצאים בה לוחמי בנות הברית וברית המועצות, שבזכותם מוגר שלטון הרצח. וגם ילדיהם הקטנים של הרוצחים אינם אשמים בחטאי הוריהם. התפקוד עוון אבות על בנים ואף תִסְפּה צדיק עם רשע?

אבא יוצא מעם דוד אבל וחפוי ראש. הוא תוהה בתסכולו הנורא, האם הם, שרידי האודים המוצלים מהאש לעומת אלו כדוד שלא ניכוו על ידה, שייכים לפלנטה אחרת. בעודו יוצא מיואש בדרכו החוצה קורא לו איש ממושקף, מטופח זקן, שמגבעתו האירופאית וחליפתו המחויטת עומדים בניגוד גמור ללבוש החקי המרושל של דוד. אבא מזהה מיד את חיים, נשיא ההסתדרות הציונית ומייסד המכון המדעי "זיו" שברחובות. חיים לוחץ את ידיו בחום ואומר לו שהוא מודע לתוכניתו, ודעתו בסוגיית הנקמה שונה בתכלית מדוד.

אבקשך לבוא למכון "זיו" ולפגוש את שני מדעניי המבריקים, האחים אהרון ואפרים. הם יספקו לך את מבוקשך.

אבא מגיע עם שקי הרעל לעין החורש ומעדכן את רוז'קה הקטנה, כי הוא מתעתד להפליג למשימה בעוד שלושה ימים.

לרוז'קה הקטנה, שדעתה בסוגיית הנקמה הייתה זהה לזו של אבא, עולים ספקות, שהחלו מכרסמים בה לאחר ששוחחה עם לאה על תוכניתם זו.

בשעת לילה מאוחרת היא דופקת שוב על דלתה של לאה ברחוב ארנון 15 שבתל אביב ומספרת לה, שאבא עומד לצאת לגרמניה עם שקי הרעל.

במקום תשובה ישירה שולפת לאה דף נייר ממחברת שיריה החומה.

והחלה מקריאה לידידתה האהובה את הבית הראשון והאחרון משירה, שנכתב בהשראת סיפורה של רוז'קה הקטנה ומוקדש לה.

"האמנם האמנם, עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם.
את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות,
בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת,
כאחד הדשאים כאחד האדם".

כבר כתב משוררנו הלאומי שנקמת דם ילד קטן אחד עוד לא ברא השטן.
והרי אין בשמיים מספיק שטנים כדי לברוא נקמת רציחתם של מיליון ילדים.
זו לא עת לסלוח ולעולם לא לשכוח. אבל לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים.

עבורך יקרה, שנצרבת בלהט השרפות עת הלכת בדרכים, שסמרו מאימה ומדם, כעת זו עת שינוי. כעת זו עת לטעת וללדת, ולהלך כאחד האדם בדשאים המוריקים של עין החורש.

מיטלטלת בחיבוטי נפש, שבין הציווי לנקמה לבין טיעוניה השכלתניים של לאה, שבה רוז'קה הקטנה לעין החורש להיפרד מאבא, שבעוד שעות ספורות ייצא בדרכו לשם.

ממבט עיניה חש אבא את שהיא רוצה לומר לו ללא מילים.

הוא משיב לה במקום מילים במבט עיניו היוקדות, הרושפות את נחישות מימוש הנקמה.
אבא נוטל את תרמיל הרעל ומסמן בשתי אצבעותיו המזדקרות את סימן הפרידה, שהיו עושים זה לזו, טרם יציאה לקרב שם ביער.

רוז'קה הקטנה משיבה גם היא באות אצבעות הפרידה, ומחליקה לידיו את הדף שעליו כתבה לאה את שירה.

מחשבותיו של אבא מיטלטלות ומתחבטות כגלי הים הסוער עליהם שטה האוניה בדרכה לגרמניה.
כשהגל מגביה בסערה לשמיים הוא חש איך מגביהה בעמקי נשמתו החובה הקדושה לנקמה. וכשהגל דועך בהשקט ויורד למצולות מתחזקים הספקות.

שמא דוד המנהיג, צודק בעמדתו הקרה, השכלתנית וגם המוסרית. והרעלת ערי גרמניה בעת הזו, תסכן ואולי גם תסכל את חזון הקמת המדינה היהודית אחרי 2000 שנה, ותפגע גם בחפים מפשע.
הוא מוציא מכיסו וקורא את שירה של לאה, ודמעות של חוסר אונים עולות בעיניו.

שמא צודקת לאה בעמדתה החמה והשכלתנית, שהם צריכים לחזור ולחיות כאחד האדם, ולא כפרטיזנים הממשיכים לנצח את מלחמת היער.

בחצות הלילה האחרון לפני ההגעה לחופי גרמניה הוא מחזיק בידו האחת את שירה של לאה, ובידו השנייה את תרמיל התרעלה ומטיל אותו למצולות הים.

דופק גלי הים הסוערים כדופק ליבו מעידים, כי העקוב לעולם לא יהיה למישור אל מול הישות הדמונית שהחריבה את משפחתו, יקיריו וקהילת ישראל כולה.

אך נראה היה לו, שאור הירח המפזז על המים הכחולים, מחייך אליו בהסכמה, כי קיבל את ההחלטה הכואבת אך הנכונה.

עם עלות השחר סבה אונייתו על צירה לעבר הים התיכון בואכה לנחל אלכסנדר, ונעצרה בשעת דמדומי הערב ליד הבאר שבשדות.

אבא מביט אל הרי אפרים המאדימים באור השקיעה ומדקלם לעצמו את ארבע השורות האחרונות, היחידות הזכורות לו מפואמת הבאר האבודה של הירש'קה.

למול הנופים הנֶחְלמים של חניכו הצעיר, שלא זכה לראותם, הוא מקיים את שבועתם להקמת ביתו ומשפחתו בקיבוץ שליד הבאר.

וכך מידי שנה נשמעת צפירת הזיכרון בקיבוץ, ולאחריה מתנגנות גם שורות הפקפוק של הירש'קה משירו לפרטיזנים.

"אך אם חלילה יאחר לבוא האור,
כמו סיסמה יהא השיר מדור לדור".

ולמִשמע מילותיו אלו אני חש מדקרות של כאב פיזי ממש. למה?

למה לא זכה הירש'קה לדעת, שכן בא האור, וששירו אכן היה לסיסמה מדור לדור.

אבל כשאני עומד ומשקיף לבאר שבשדות, ורואה את מעופן של האנפות הלבנות מעל לנחל אלכסנדר, אני חש ויודע שהירש'קה עומד שם לצידי.

יאיר כהן הוא בן קיבוץ עין החורש ומפקד יחידה 8200 לשעבר

בחזרה לפרויקט "המורדים"