"נדמה שהרשעות הסירה את מסכתה
והיא מופיעה בדמותה האמיתית, החשוכה...
אלייך, התקווה, אני מושיט את זרועותי
אל תרשי שבגיל כל כך צעיר יידם
כל מה שיקר בתוכי כבן אדם."
הצגה, פסח, שבת 15 באפריל, 1944
שורות אלו, הלקוחות מתוך השיר "עולם ללא מסכה", הוקראו על ידי המחבר - הנער יורק אורלובסקי בן ה- 13 בפני חבריו האסירים ששהו עמו בברגן בלזן באיסרו חג של פסח 1944. היה זה חג הפסח האחרון עבור רבים מהם. שיר זה, הוא אחד מבין 18 שירים שכתב הנער אורלובסקי בפנקס זעיר ממדים בפולנית במהלך שהותו במחנה. לימים ישנה את שמו לאורי אורלב ויהפוך לאחד מהסופרים הבולטים בישראל.
את היומן ממחנה הריכוז, לצד אלבום צילומים, מסרה לאחרונה רעייתו, יערה אורלב, לארכיון יד ושם במסגרת פרויקט איסוף פריטים מתקופת השואה "לאסוף את השברים".
הפנקס כולל 18 שירים שכתב אורלב וכן הערות שונות ואיורים. חלק מהשירים יצאו לאור בקובץ שירים שהוציא יד ושם בשיתוף אורלב וכעת נחשפים ביומן שירים נוספים. שיר שנכתב מול אחד מאיורי האבירים ביומן נכתב בנפרד מיתר השירים:
"יצאתי מהקבר
דרך הערפל
אני מתקדם לעבר קבר אחר
קבר חדש
בייסורים קשים
בראשי מחשבות המטריפות את הדעת
אני נוטף זיעה ודם
המוות שולף ציפורניים
האנושות הולכת ונעלמת
החזה שלי
נאנק בעובי האדמה
ללא שקט
אל מול המנוחה הנצחית
עברתי, אך מי נשאר מאחורי בתהום
אני מסובב את הראש
אמא, אני לא יכול להמשיך ללכת
אורלב, נולד כיז'י הנריק (יורק) בוורשה 1929, בן בכור להוריו - ד"ר מקסימיליאן וזופיה (זושיה) אורלובסקי, אח בכור לקז'יק. בזמן מלחמת העולם השנייה נשלח אביו הרופא לחזית ונפל בשבי הרוסי. יורק נותר עם אימו ואחיו קז'יק בגטו ורשה. עם מות אמם, הבריחה דודתם סטפה את יורק ואחיו לאזור הפולני של ורשה, ולאחר מכן הוחבאו במרתף חשוך בכפר במשך שבועות ארוכים. בקיץ 1943 גורשו למחנה ברגן בלזן.
דודתם הצליחה להשיג עבורם מסמכי אישור לעליה לארץ ישראל, לכן היו אסירים ב'מחנה המיוחד' (Sonderlager), בו רוכזו כ-2,500 אסירים שבידיהם נתינויות זרות. מעל 2,000 מאסירי המחנה נשלחו לבסוף לאושוויץ ונרצחו. יורק וקז'יק היו אסירים במחנה במשך 22 חודשים, עד לשחרור באפריל 1945 בידי הצבא האמריקני.
בספטמבר עלו לבדם לארץ ישראל ואומצו על ידי קיבוץ גניגר. אביהם נשאר בחיים ועלה לארץ בשנת 1954.
בפנקס השירים תיאר אורלב ברגישות ובבגרות מפתיעה את חיי היומיום במחנה ברגן בלזן. את הדינמיקה בין האסירים, את התנאים הקשים, את חוויותיו ואת תחושותיו כנער, והן את הזוועות אליהן נחשף עוד בגטו לפני גירושו:
"מפרידה אותנו מהעולם, גדר תיל פשוטה ותקינה,
וכל רכושנו: קערה, ספל, שמיכה וצחנה...
אנשים רבים, רבים כל כך, מגרדים דוודים, מעיפים סטירות,
הכול מתגולל בתוך האבק, אשפה, בני אדם ומזוודות".
בהערות הוסיף "הכוונה למעטים מתושבי המחנה שהיו מ'מעמד חברתי נחות', כלומר לא היו דוקטור, פרופסור או אדון מהנדס; הם היו מגרדים בלי להתבייש את דפנות הדוודים אחרי החלוקה, ואני הייתי מסתכל בקנאה, מפני ש'לבנו של ד"ר אורלובסקי לא נאה לגרד דוודים...'".
עוד ביומן, שחלק משיריו ראו אור בקובץ שירים שהוציא בעבר יד ושם בשיתוף אורלב, ניתן למצוא ציורים של אבירים שצוירו בפנקס על ידי אחרים לבקשתו של אורלב וכן תרגילים בגיאומטריה ובאלגברה; על כריכת הפנקס, בין תרגילים באלגברה לכיתוב Taschenbuch (פנקס), כתב הנער יורק את השורות הבאות, כעין הקדשה בכתב מטושטש:
"שתיגמר המלחמה
זאת אני מאחל לך באמת
עד שמחנה המלחמה (...)
וזה מה שנכלל בספר הזה אני מאמין"
על חשיבותו של היומן המקורי אמרה מאשה פולק-רוזנברג, מנהלת אגף הארכיונים ביד ושם: "עם ההתרחקות בזמן מאירועי השואה, התיעוד המקורי הופך לבעל ערך מיוחד ומכאן גם חשיבותו הרבה של יומנו של אורי אורלב. הוא נושא בתוכו את האוטנטיות ומייצג את החיבור בין האירוע ההיסטורי שנותר בעבר למוחשיות המתגמלת בפריט הפיסי. ככזה הוא צפוי להמשיך לעורר עניין גם בעתיד".
רעייתו של אורלב מסרה ליד ושם גם אלבום תצלומים הכולל תמונות המתעדות תחנות שונות בחייו של אורלב: מחייה הנוחים של משפחה מבוססת ובעלת אמצעים בוורשה שלפני המלחמה ועד העלייה והקליטה בארץ. מילד פעוט המשחק בכדור ברחובות ורשה, דרך חופשות ועד תצלום של אורלב מזמן המלחמה, ב 1942, של אביו באוזבקיסטן ושל הדודה אווה במדי הצבא האדום, תצלומי המשוחררים והעקורים לאחר המלחמה, מהרכבת בדרך לארץ, מהמחנה בעתלית ומקיבוץ גניגר בו נקלט - וכלה במסע השלם: התצלומים הטיפוסיים המספרים את סיפור העלייה והקליטה באותן השנים, בגופיות ובמדים, בשדות ועל גבעות טרשים, על רקע אנדרטאות, בסירה, במשוריינים ובאימוני הכושר - לרבות תצלום של אורלב כאב צעיר.