עוד לפני האינפלציה ודירוג האשראי, התחזית: יהיה רע

הדברים נכתבים, בכוונה, כמה שעות לפני פרסום שני המידעים החשובים של היום הזה: מדד חודש מרץ שממנו נלמד מה אחוז האינפלציה השנתית בישראל, ואף חשוב מכך (בהנחה שהאינפלציה תהיה אי שם "באזור חיוג" 5%), דירוג האשראי של ישראל על פי סוכנות "מודיס".

למה אני מקדים פרסום לידיעה? כי המספרים הפעם הם קצת פחות חשובים מהתמונה הכוללת. במילים אחרות: הבעיה של הכלכלה הישראלית היא בעיה של אמון, לא של מדדים.

כדי לנסות ולהסביר את הכוונה, בואו נתחיל דווקא מהמדדים. הפחתה של הערכת מצב האופק הכלכלי הישראלי ממצב של "חיובי" למצב "יציב" בלבד, אינה סוף העולם. היא יותר איתות לבודדים שבאמת מבינים כלכלה בממשלה הנוכחית, לפיו הם נמצאים תחת מעקב צמוד - וכל שינוי חקיקה עלול לערער גם את היציבות הזאת (תרתי משמע, גם במובן של אופק כלכלי).

במובן מסוים היא תהיה אפילו לטובת העניין: נתניהו מבוהל נוטה לקבל החלטות טובות יותר מאשר האיש הבטוח בעצמו שהיה שם לפנים (ע"ע פיטורי גלנט).

ואשר לאינפלציה, בהנחה שלא יחול שינוי מהותי ממדד מרץ 2022, כלומר - קצב האינפלציה השנתי לא יואץ באופן דרמטי, אך גם לא ייבלם - לפחות לא באופן שישפיע בצורה חד משמעית על מדיניות הריבית של בנק ישראל, המשמעות שלה היא רק סימבולית.

למה סימבולית? כי השבוע, לראשונה מזה זמן רב, הציג המשק האמריקאי אינפלציה נמוכה מזו שמציגה ישראל. מי שזוכר כיצד נכנסנו לסרט האינפלציוני הזה, אינו יכול שלא לשאול מדוע איחרו הנגידים בעולם (כולל פרופ' אמיר ירון, כאן בישראל) לאחוז בנשק הריבית.

הדברים צריכים להישאל ביתר שאת לגבי פרופ' ירון, שנכנס לסיטואציה בתנאים חלומיים, אבל בחר לשבת על הגדר. מילא עמיתו האמריקאי, ג'רום פאוול, שאולי התעלם מהסכנה כדי לזכות בהארכת כהונתו כנגיד, אבל לפרופ' ירון היו את כל הכלים כדי להיערך טוב יותר למאבק.

אלא שכל זה אינו אלא בבחינת דיון משני. הבעיה האמיתית של ישראל אינה תמונת המצב שלה, שכמעט בכל תסריט תישאר, לפחות לטווח הקצר, סבירה. אלא לטווח הארוך.

הבעיה של ישראל היא שהאופק שלה מדאיג, בגלל אובדן אמון חמור, ברמה שספק אם ניתן יהיה לשקמה, בין האליטה הכלכלית להנהגה הפוליטית. מדובר במתח שמזכיר ימים של ערב הפיכה (למרות שבישראל מכונים הקפיטליסטים בשם המטעה "שמאל". בעוד שהשמאל החברתי, הליכוד, נחטף בידי הימין הדתי-לאומי).

אלא שאנו לא נעסוק במדעי החברה, אלא ננסה בכוונה לצמצם את השיח למונחים עסקיים. מדינת ישראל משולה לחברה שבה מחזיקי המניות המוסדיים איבדו את האמון במנכ"ל, עד כדי כך שהם דורשים להדיחו. בעוד בקרב בעלי המניות הקטנים יותר, מעמדו מתערער אך יש ביניהם רבים שסבורים עדיין שהוא הרע במיעוטו, "המוסדיים" לא ינוחו ולא ישקטו עד שיוחלף.

עד לא מזמן ניתן היה לחושב שאפשר לפייס אותם (ולמען הסר ספק, למרות התמיכה העממית וגיוס ההמונים, הם המממנים הגדולים ביותר של המחאה). למעשה, המנכ"ל (ראש הממשלה נתניהו) עדיין בטוח שביכולתו לעשות כן, כפי שמעידה לאחרונה גישתו המפייסת - אם למישהו היה ספק מי עומד מאחורי הדלפת שיחת הנזיפה לבן הסורר, זאת שהוכחה בתוקף בסביבת ראש הממשלה...

הבעיה היא שנתניהו טועה, או כמעט טועה: גם אם הוא מסוגל נפשית למחול על כבודו ולנסות לרצות את מי שבעיניו הם האחראיים על ערעור מעמדו, ספק אם הם יסתפקו במשהו שיהיה פחות מגניזה, ממש כך, של הרפורמה המשפטית (אולי עם השארה של כמה סעיפים לא מהותיים, לשם כבוד). ספק אם יתפשרו על משהו שלא יסמן, אפילו אם רק באופק, את קץ הקריירה הפוליטית שלו.

לעיתים נדמה כי הדיל הטוב ביותר שיוכל להשיג מהם, הוא הבטחת שקט עד לתום הכהונה ומסמוס ההליך המשפטי נגדו, בתמורה לכניעה מוחלטת בכל יתר החזיתות. ספק גדול אם נתניהו או סביבתו הקרובה רוצים ומסוגלים לשלם את המחיר הזה תמורת המשך שלטונו לעוד ארבע שנים.

צודקים נאמני נתניהו שטוענים שהמחאה היא זו שמניעה את הסנטימנט השלילי נגד כלכלת ישראל, אבל גם מי שסבור כך, מבין אולי במספרים, אבל פחות בבני אדם. המפגינים אינם מוחים נגד רוב כזה או אחר בוועדה למינוי שופטים, אלא להשלכות שעלולות להיות לו. הם מפגינים כנגד מדינה שמשנה כיוון והופכת מדמוקרטיה ליברלית (או סוציאל-דמוקרטית) בסגנון מערב אירופי, למדינה רפובליקנית שמרנית בסגנון חלומו הרטוב של הימין האמריקאי (או שלוחיו, ע"ע פורום קהלת בישראל).

אל תטעו במוחים: הם מבינים בקשר ההדוק בין דמוגרפיה לדמוקרטיה. לכן היו מתפשרים על העברת כוח מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי, תהיה תל אביב לניו יורק ובני ברק לאלבמה. הבעיה היא שאם אפילו קסטיליה וארגון לא יכולות לאפשר עצמאות מדינית-כלכלית לקטלוניה, קשה לראות איך גפני, השותף של נתניהו, יאפשר אותה לחולדאי.

נדמה שדווקא נתניהו עצמו מבין את זה. זאת אולי הסיבה שבגללה הדגיש חזור והדגש את עיגון זכויות הפרט בחקיקת חוק יסוד. הוא מבין שהחשש מפגיעה בזכויות נשים, מיעוטים ולהט"ב, הם השמן על גלגלי המחאה, שלא בכדי הפכו מיצגי "סיפורה של שפחה" לסממן הבולט שלה.

הבעיה היא שנתניהו לא יכול לספק את הסחורה הזאת כששותפיו לקואליציה הם החרדים והמפלגה שראשיה היו בין מארגני "מצעד הבהמות".

הערת זוטא - ומראש אבהיר שמדובר במטאפורה: אם תיתכן "סולחה" בין נתניהו למוחים, הרי שבתפקיד הכבש ישמשו החרדים. בשולי המחנה שלהם כבר מבינים את זה - ומכים על חטא היוהרה. אפשר שזה כבר מאוחר מדי עבורם. תל אביב מתנערת מהפיכתה לבנק ההלוואות של בני ברק וירושלים.

בחזרה לסביבת ראש הממשלה. האפשרות היחידה שנותרה לנתניהו היא לכונן ברית, אפילו אד הוק, עם מפלגות המרכז, רק שלמרבה הצער משבר האמון שם הוא כה עמוק, עד שאפילו גנץ הפייסני ממלמל כמנטרה שלעולם לא יחזור לחלוק קואליציה עם נתניהו.

אם נדמה למישהו שנסחפנו מהזירה הכלכלית אל המדינית, הרי שהדברים קשורים זה לזה. הם קשורים אפילו לביטחון. הטייסים (הסרבנים או המאיימים בסירוב), אלה ששמו את כל יוקרתם על הכף והביאו לעצירה, אפילו לרגע, של החקיקה המשפטית, הם לא רק (אולי, לפחות ברובם) בני האליטה הקודמת, אלא גם אנשי העסקים של מחר.

כך למשל אי אפשר לתקוע טריז בינם לבין תעשיית ההייטק או בכירי המשק. מי שרוצה להתעצבן בשם הפער העדתי-חברתי, מוזמן. רק שכל עוד אין לו חילות אוויר ומודיעין חליפיים, שיבלע את עלבונו ויבין ששוויון בקלפי אין פירושו בהכרח גם משקל סגולי שווה בעיצוב פני המדינה.

בפעם הראשונה בתולדות המחאות בישראל - ואולי גם בעולם (כלומר, במאות האחרונות. מי שרוצה לעלעל בספרי ההיסטוריה מוזמן להרחיק עד למגנא-כרטא), נוצר עימות בין השלטון המרכזי ליסודות הכלכליים והצבאיים שלו, לכוחות שמאפשרים את קיומו. זה לא המלך נגד פשוטי העם, אלא המלך נגד האצולה - וכל עוד לא יושג שלום בחזית הזאת, פשוטי העם הם שישלמו את המחיר, גם הכלכלי וגם הביטחוני.

אילו הייתה ישראל נכנסת לדד-לוק הזה, המבוי הסתום שבו נתונה עתה כלכלתה, כשהיא במשבר, ניחא. הבעיה היא שנכנסנו אליו עם תנאי פתיחה מעולים, שבניגוד לטענתו, ירש נתניהו מהממשלה הקודמת. נכון - יוקר המחיה, האינפלציה וירידת ההשקעות הזרות בהייטק, התחוללו ללא קשר לזהות העומדים בראש המדינה (כלומר - לא באשמת ממשלת השינוי ולפחות בינתיים - גם ללא קשר לרפורמה המשפטית). רק שהממשלה הקודמת נהגה באחריות בקופה הציבורית והשאירה אותה עם עודף גדול, זכר לעידן היוניקורנים בכלכלת ישראל.

בניגוד לטענת נתניהו, היא השאירה גם יציבות ביטחונית סבירה למדי (שוב, נוכח כוחות גלובליים שלא פועלים לטובת העניין - ולאו דווקא באשמת ממשלת נתניהו).

דווקא נתניהו, לפחות על פי התקציב שהגיש שר האוצר שלו, הוא שמאיים לחלק את העודפים האלה למי שבוחרים לא רק לא להשתתף (בחלקם) המעגל העבודה, אלא אף לכפות על ילדיהם חינוך שלא יאפשר שילוב כזה בעתיד.

ולמרות שותפיו הנפסדים (ע"ע גולדקנופף, אמן בכל הקשור לניהול עסקיו הפרטיים, חסר הבנה מינימלית בנוגע לכלכלה ברמה הלאומית, שלא לומר הגלובלית), המשק הישראלי נותר עם כל הכלים לשרוד גם האטה עולמית.

למה? כי חלק מהכוחות שפועלים נגד השגשוג העולמי, כמו המלחמה באוקראינה והמתיחות הביטחונית המתעצמת באסיה, יכלו להפוך את התעשייה הביטחונית בישראל למחליפה של ההייטק בתפקיד הקטר של המשק.

נכון שזה קצת פחות יפה לסחור בטילים ומערכות לביטחון פנים (אפילו כשמסווים חלק מהגועל נפש תחת שמות מכובסים כמו "מערכות הגנה" או אמצעים "למניעת טרור"), אבל הכלל הראשון בכלכלה הוא שלכסף אין ריח - גם לא של אבק שריפה.

אם נדמה למישהו שיש כאן תקווה או נחמה, הוא טועה: ברמה הנפשית - מהפרסונלית ועד לגלובלית, יש כאן בעיקר הכרה שהעולם שאליו אנו צועדים יהיה פחות כיפי מזה שלמדנו לאהוב בשנים האחרונות. עולם שבו מפתחים "מערכות הגנה" (חיוניות ככל שתהיינה!) במקום, נניח, אפליקציות של תחבורה שיתופית, הוא עולם שפחות נעים לחיות בו, גם אם נחיה לא רע ממסחר בנשק.

ברמה הלאומית, יש כאן טרגדיה של ממש: מדינה שיש לה את כל הכלים לשרוד ואפילו לשגשג נוכח עולם שחווה תקופה רעה, מתעקשת להתאבד, ממש כך, כלכלית ואולי גם ביטחונית. לפיכך השאלה היחידה היא האם ניתן להציל פה עוד דבר מה - או רק לעבור למצב של כל אדם לעצמו (הברחת הון). באופן ביזארי, הדילמה הפרטית של בעלי ההון (מהון קטן של כמה מאות אלפי שקלים בפיקדונות ותוכניות חיסכון ועד להון משמעותי הרבה יותר), שמתחוללת עכשיו בכל בית בעשירונים הגבוהים בישראל, תעצב את פני המצב הכללי.

מי שתכנן לרכוש דירה באתונה, ברלין או פורטו (כלומר באירו) למשל, גילה שבגלל שערי החליפין היא התייקרה בכמה אחוזים מאז התיישבה ממשלת נתניהו השישית על כורסאות העור. האם זה יגרום לו להחיש את תכנית המילוט שלו מכאן? שלא תטעו: השאלה הזאת קריטית לקיום ישראל ממש כמו התכניות לעצירת הגרעין האיראני!

למרבה הצער, הבעיה הזאת אינה נגזרת של אחוז האינפלציה או דירוג האשראי של ישראל, שתי החדשות הכלכליות ה"כאילו-חשובות" של היום הזה.