וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"אף פעם לא היינו ילדים": מסע התלאות של האחים לבית ליבסקינד בשואה

קלמן ליבסקינד

עודכן לאחרונה: 15.4.2023 / 21:29

אחרי עשרות שנים שבהן לא דיבר על השואה, דודי זאב ליבסקינד יושב לשיחה פתוחה ומרגשת: על הפרידה מקלמן אחיו הגדול, לפני שנשלח לאושוויץ. על הנדודים, החיים במנזר והרעב ללחם. על ההורים, שאיתם לא הצליח לדבר אחרי המלחמה והגעגועים לאמא, שלא התאוששה מאובדן בנה

קלמן ליבסקינד ז"ל, בגיל 16. "הוא קיבל זימון לעבודה, ונאלץ ללכת". באדיבות המשפחה
משהו בעיניים שלו, בעצבות שלו, זעזע אותי. קלמן, האח הבכור שנרצח באושוויץ/באדיבות המשפחה

ארבעה אחים הם היו. קלמן, הגדול, נרצח על ידי הנאצים באושוויץ. אבא שלי, צבי, נפטר לפני 38 שנה כשהייתי ילד. פרץ הלך לעולמו לפני כמה שנים. זאב, שייבדל לחיים טובים וארוכים, הוא האחרון שנשאר. מתישהו - לפני שנה, אולי קצת יותר - הכתה בנו ההבנה שהדוד האחרון שלנו, שחי בארה"ב, נכנס למחצית השנייה של שנות השמונים שלו, ולמרות שהוא מבקר פה לא מעט, ולמרות שאנחנו בקשר טלפוני צפוף איתו, ולמרות שאנחנו מדברים איתו באופן פתוח כמעט על כל נושא שבעולם - איכשהו, השואה נשארה תמיד בצד בשיחות הללו.

ומכיוון שכך, ומאחר שהדוד זאב הוא היחיד שעוד יכול לספר לנו על סבא וסבתא, ועל הבריחה מהנאצים, ועל קלמן שנלקח ל"עבודה" ולא שב, ועל התפקיד המרכזי שמילא אבא שלנו, אז נער צעיר, בחייו - היה ברור שהגיע הזמן להושיב אותו ולבקש ממנו לדבר. וזה לא היה פשוט.

זאב, וזה אחד הדברים הראשונים שלמדנו, עשה במשך השנים כל מה שאפשר כדי לא לפתוח את סיפורי העבר. "לא דיברתי על זה מעולם, לא עם אבא שלך, ולא עם פרץ, ולא עם ההורים שלי", הפתיע אותי. "גם כשביקשו ממני לבוא ולשוחח עם תלמידים בבתי ספר, לא רציתי. חוץ מפעם אחת שדיברתי מול הצוות הרפואי בבית החולים הצבאי בפלורידה שבו התנדבתי, לא שיתפתי אף אחד בכלום. אפילו עם הנכדים שלי לא ישבתי אף פעם כדי לספר להם".

דוד זאב בכותל. "אחרי שנה בעלת הטירה החליטה למסור אותנו לגסטפו". באדיבות המשפחה
המבוגר הכי צעיר בעולם. הדוד זאב בכותל/באדיבות המשפחה

השיחה הזו עם הדוד האהוב שלי, העבירה אותי טלטלה עזה ולימדה אותי עד כמה אני לא מבין כלום. עד כמה חייתי בטעות גמורה, כשסברתי שהמשפחה שלי סיימה את המלחמה, ניערה את האבק, בכתה על קלמן כמה שבכתה, והמשיכה הלאה.

עד כמה לא הצלחתי להתחבר באמת למה שעובר על ילד כמו זאב, שיוצא מהבית בגיל 6, ונודד במשך כמה שנים ממקום למקום, ומאבד קשר עם ההורים, ואין לו מושג מה עובר עליהם, ולא יודע אם הם חיים, ולא יודע למה לחכות ולמה לקוות ומתי כל זה ייגמר, ולא יודע אם מתישהו יגיע הרגע הזה שבו מישהו ימצא אותו וייקח אותו בחזרה הביתה, וכמה לא ידעתי שכל זה רובץ עליו כך גם כעבור כמעט 80 שנה. "איך יכול להיות שבמשך עשרות שנים לא דיברת על זה עם אבא שלי ועם פרץ, שהיו אחים כל כך קרובים אליך", אני לא תופס. "איך יכולת לא להחליף איתם מילה על מה שעברתם?".

"אני לא יודע להסביר לך את זה", הוא משיב, "זה היה חלום רע שנגמר, והשארנו אותו מאחור. אין לי תשובה יותר טובה לתת לך. זה קשה לי מאוד".

sheen-shitof

עוד בוואלה!

מיקום אסטרטגי, נוף מרהיב ודירות מפוארות: השכונה המסקרנת שנבנית במרכז

בשיתוף אאורה נדל"ן

"החיים הפכו אותו לגבר"

זה התחיל בכמה שעות מוקלטות ששלח לי מתוך ראיון שערך איתו איש מוזיאון השואה בוושינגטון, המשיך בשיחה שקיימנו סביב שולחן השבת בדירה שלו בכפר הגמלאים בפלורידה, והסתיים לפני קצת יותר מחצי שנה אצלנו בסלון. זאב דיבר באיטיות, בקושי, פה ושם נחנק קולו. אם הבחנתי נכון, זה קרה בכל פעם שעלה בשיחה פרט כלשהו הקשור לאמא שלו, סבתא שלי, שאיבדה את קלמן בכורה כשהייתה בת ארבעים ומשהו, ועד יום מותה, שנים מעטות לאחר מכן, לא התאוששה מהאובדן.

במשך שנים עשיתי כל מאמץ כדי לאסוף פרטים על קלמן. ללמוד מי היה, מה אהב, איך נראה ואיך מצא את מותו האיש שאני נושא את שמו. בדרך כלל, לא הניבו המאמצים הללו פרי. יתרה מכך, באופן שקשה לי להסביר, עד לפני שנים מועטות קלמן היה עבורי דמות מרוחקת למדי. אני זוכר את עצמי עומד ברגעי הצפירה, מידי יום השואה, מנסה להתחבר אליו ולא ממש מצליח. שהרי איך אפשר להתחבר למישהו שאין לך צל של מושג איך היה נראה? כל זה השתנה באחת לפני שנתיים וחצי, באותו בוקר שבו נחתה אצלי לראשונה התמונה שלו, תמונה שהשיג תוך הסתייעות בארכיונים בארה"ב ובגרמניה, בנו הצעיר של בן הדוד שלי מארה"ב.

התמונה הזו, של ילד בן 16, עם פנים מיוסרות, שלא לגמרי ברור היכן ומתי צולמה, הפכה את קלמן למוחשי. משהו בעיניים שלו, בעצבות שלו, בגיל הצעיר שלו, זעזע אותי. קלמן, הבנתי פתאום, היה בסך הכל ילד. ילד צעיר יותר מהבת הקטנה שלי. ומאז, מול התמונה הזו, אני לא מפסיק לחשוב עליו. מה עבר עליו בנסיעה הארוכה כל כך מבלגיה לאושוויץ? מה ידע על הגורל שמחכה לו שם? האם הכיר מישהו על הרכבת? האם היה לו עם מי לחלוק את הפחד? עם מי לדבר? את מי לשאול? האם הוא בכה?

אבא שלי נפטר כשהייתי ילד. בניגוד לאמא, ניצולת בירקנאו, שרק בגיל מאוחר הסכימה להתחיל לספר לנו מה עברה במלחמה, אבא דיבר יותר. אלא שכאמור, מאז שאני בן 15 הוא איננו איתנו. הרבה שאלות לא הספקתי לשאול. הרבה תשובות לא הייתה לי הזדמנות לשמוע. באופן אבסורדי למדי, חלק מהעובדות שאני יודע היום על גורלו של קלמן אחיו הגדול, ושמצאתי באדיבותה של הטכנולוגיה המתפתחת, אבא שלי לא זכה לגלות.

אבא נולד בשנת 1928 בפרנקפורט שבגרמניה. קלמן נולד שנתיים לפניו. פרץ שלוש שנים אחריו. זאב, הצעיר שבחבורה, הגיע לעולם בשנת 1936. סבא שלי, כך לפי הסיפורים, היה איש אמיד בזכות מפעל מגבעות מצליח שניהל. מעט אחרי ליל הבדולח, כשבמשפחה נפלה ההבנה שגרמניה לא תהיה עוד מקום בטוח ליהודים, הוא נסע לבלגיה למצוא מקום חדש לגור בו, ושילם הרבה כסף למי שסייעו לו להעביר אחריו את הילדים. "כל ילד הוברח באמצעות מבריח אחר", מספר זאב. "כל כמה ימים העבירו מישהו מאיתנו. אבא עבר ראשון כדי לסדר לנו מקום. אמא עברה אחרונה, רק אחרי שווידאה שכל הילדים הגיעו".

תיעוד: צילומים של מחנה ההשמדה אושוויץ שצולמו בידי רחפן 75 שנה לאחר השחרור
21.6.20. רויטרס
"קיבל זימון לעבודות כפייה במזרח". מחנה הריכוז אושוויץ/רויטרס

אחרי תקופה בעיר אנטוורפן, נדדה המשפחה לבריסל. לזאב יש מהתקופה הזו בעיקר זיכרונות קטנים. "אני זוכר את הדירה שגרנו בה. אני זוכר שאבא שלך היה משחק איתי כדורגל. אני זוכר שפעם אחת הוא לקח אותי לטייל ביער הסמוך, ופתאום ראינו לא רחוק מאיתנו אנשים עם מעילי עור כאלה. אבא שלך אמר לי שאלה גרמנים ושאנחנו צריכים להתרחק משם בשקט, לאט לאט, בלי לרוץ ובלי למשוך תשומת לב.

"קצת אחרי זה, כשהייתה הרגשה שהדירה שלנו לא בטוחה יותר, עברנו לדירה אחרת. אבא שלך, שהיה אז בן 14 או 15, ניהל את הכל. הוא היה זה שחיפש דירה להסתתר בה, הוא היה זה שערך קניות כשהיה צריך. הוא היה היחיד שהסתובב בחוץ. ההורים לא יצאו מהבית. גם כשיהודים היו צריכים ללכת עם טלאי צהוב, אבא שלך היה מסתובב בחוץ בלי טלאי כדי להשיג לנו מה שהיינו צריכים".

אבא היה מאוד צעיר בשביל כל זה, אני מעיר. "צעיר או לא צעיר, החיים הפכו אותו לגבר. כמה ימים אחרי שעברנו דירה, הוא עבר ליד הבית שגרנו בו קודם, וראה שהגסטפו נמצאים שם ומחפשים משהו. כנראה מישהו הלשין שיש שם יהודים. הם פספסו אותנו בכמה ימים".

"אף אחד לא מצא אותו"

על הדוד זאב אפשר לומר שהוא המבוגר הכי צעיר בעולם. איש בן 86 עם נשמה של ילד בן 15. מצחיק, שובב, ילדותי במובן הכי טוב של המילה. כזה שגם בגילו מצליח לגרום לנכדים ולנינים של ההורים שלי להתמגנט אליו ולריב מי לוקח אותו אליו ראשון, ברגע שהוא נוחת כאן.

הוא עלה לארץ אחרי הקמת המדינה, ירד ממנה לארה"ב אחרי שירותו הצבאי, אבל נשאר מחובר מאוד לכל מה שמתרחש כאן. בעבר, לפני עידן הרשתות, ההורים שלי היו שולחים אליו בדואר, לבקשתו, את "במחנה" ואת "ביטאון חיל האוויר". כיום, כשכל דבר מתפרסם בכל מקום, אני מוצא את עצמי נדרש להשיב לו בטלפון לשאלות על אודות אירועים שהתרחשו הבוקר בוועדת החינוך של הכנסת, אירועים שחוץ ממנו ומיו"ר הוועדה איש לא שמע עליהם.

כשאני מבקש ממנו להחזיר אותי אל תמונה אחת שחקוקה במוחו יותר מכל מהימים ההם, הוא לוקח אותי אל הפרידה שלו מקלמן, בקיץ 1942. "ארגון יהודי בלגיה, שהיה בקשר עם הגרמנים, שלח עבור קלמן זימון לעבודה, והוא נאלץ ללכת. אני הייתי אז בן 6, וקלמן בן 16. הוא הרים אותי על הידיים, נתן לי נשיקה ואמר לי 'אל תדאג'. התמונה הזו הולכת איתי עד היום. אני זוכר אותו בוכה, למרות שהוא עצמו לא ידע אז לאן באמת הוא הולך. אני זוכר את אמא בוכה. אני זוכר את אבא אומר לה שיהיה בסדר. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את קלמן".

לפני כמה שנים - בסיוע המוזיאון שפועל היום במכלן, במקום ששימש אז את הנאצים לאיסוף יהודי בלגיה לקראת שילוחם למחנות ריכוז והשמדה במזרח אירופה - הצלחתי להתחקות אחרי המסלול שעבר קלמן מהרגע שבו עזב את הבית. "בקיץ 1942", נמסר לי מהנהלת המוזיאון, "קיבל קלמן ליבסקינד זימון לעבודות כפייה במזרח, יחד עם איום בעונש לכל המשפחה אם לא יתייצב 'מרצון' בצריף דוסין".

קלמן התייצב במחנה במכלן ב־1 באוגוסט 1942 ונרשם כמס' 374 ברשימת הגירוש של הטרנספורט השני שיצא מהמחנה. "רכבת זו יצאה ממכלן ב־11 באוגוסט 1942", נכתב בסיכום שקבלתי, "והגיעה לאושוויץ־בירקנאו ב־13 באוגוסט 1942. למרבה הצער, איננו יודעים מה קרה לקלמן עם ההגעה למחנה כי לא מצאנו תעודת פטירה או מסמך עם קעקוע מספר על שמו. עם זאת, אין זה אומר בהכרח שהוא נהרג מיד, שכן חלקים נרחבים מארכיון המחנה הושמדו בשנת 1945. אנו יכולים רק לאשר שהוא מת לאחר הגירוש, אך איננו יכולים להוסיף מידע על תאריך, מקום או נסיבות מותו".

איך ידעתם בסופה של המלחמה שקלמן נרצח, אני שואל את זאב. מי סיפר לכם? "אף אחד", הוא משיב בשקט. "ההורים חיפשו אותו, ואבא שלך חיפש אותו, ואף אחד לא מצא אותו. הם ניסו להיעזר בג'וינט, הם פרסמו את השם שלו בתוכניות רדיו, הם תלו שלטים עם השם שלו בבתי כנסת בבלגיה. כלום. מאוחר יותר מצאנו מישהו שסיפר שהוא היה עם קלמן במכבסה של אושוויץ עד שלושה שבועות לפני סיום המלחמה".

אם המידע הזה נכון, משמעו שקלמן החזיק באושוויץ למעלה משנתיים. אבל ה"אם" הזה גדול. שום דבר לא ברור. שום דבר לא ידוע. שום פרט אודות קלמן לא נמצא אף פעם, מעבר לעובדה שהוא עלה על אותה רכבת במכלן, בדרכו לאושוויץ. "אבא ואמא לא מצאו שום פרט עליו והבינו שהוא איננו. הם ניסו הכל ולא קיבלו תשובה משום מקום", מסכם זאב.

יום השואה. GettyImages
"לא ידע אז לאן באמת הוא הולך". ילדים במחנה ריכוז/GettyImages

"תגידו שאתם לא יודעים"

סבא שלי, סבתא שלי ואבא שלי העבירו את שנות המלחמה בדירת מסתור בבריסל. עוד קודם לכן, כמה חודשים אחרי שקלמן הלך לבלי שוב, החליטו סבא וסבתא לפזר סיכונים. "היה ברור שהמצב נהיה רע, ושיותר מדי מסוכן להשאיר אותנו", משחזר זאב. "סבא שילם הרבה כסף לגויה עשירה, שהייתה לה מין טירה גדולה כזו, ושלח אותי ואת פרץ לגור אצלה. היינו שם בסך הכל 14 ילדים. כמה מהילדים לא היו יהודים, אלא כאלה שההורים שלהם היו פרטיזנים. סבא חשב שנהיה יותר מוגנים אצלה.

"חילקו אותנו שם לשתי כיתות, לפי הגיל. פרץ היה באחת, ואני בשנייה. היו בטירה הזו עשרות חדרים, לחלק מהם היה אסור לנו להיכנס. פעם או פעמיים אבא ואמא שלי הצליחו להגיע לבקר אותנו שם, כדי לראות שאנחנו בסדר. בכינו כשהם הלכו. פעם אחת אבא שלך הגיע לבד, בלעדיהם. הוא הסביר לנו שהמצב לא טוב ושאנחנו לא יכולים לחזור הביתה בינתיים, אבל אני לא חושב שהבנתי אז מה בדיוק קורה".

זאב מספר לי סיפור שאני זוכר ששמעתי בילדותי מאבא, על הפעם ההיא שסבא וסבתא הגיעו יחד איתו לבקר את הילדים הקטנים, ורגע לפני שירדו מהרכבת בתחנה הקרובה, ניגש אליהם מישהו שכנראה זיהה אותם כיהודים, והציל אותם כשלחש להם: "הגסטפו מסתובבים בתחנה, אל תרדו פה".

"אחרי שנה בערך", מספר זאב, "בעלת הטירה החליטה להיפטר מאיתנו ומסרה אותנו לגסטפו. לקחו אותנו ברכב גדול למבנה, שאני זוכר אותו עד היום. בדרך לשם, פרץ החזיק לי את היד והזכיר לי את מה שאבא שלך אמר לנו כל הזמן. 'אם שואלים אתכם, אף פעם אל תגידו לאף אחד איפה ההורים גרים. תגידו שאתם לא יודעים'.

"הכניסו אותנו לבניין הזה, של הגסטפו, בלילה. היה חושך. שמו כל כמה ילדים בחדר נפרד, ואז הכניסו אותנו אחד־אחד ושאלו אותנו שאלות. שאלו אותנו על ההורים שלנו, שאלו איפה הם גרים, ומה אנחנו יודעים, ואני אמרתי מה שאבא שלך אמר לי להגיד. שאני לא יודע ולא זוכר. היינו שם אולי יום, אולי יומיים. כנראה מהר מאוד התברר לפרטיזנים איפה אנחנו. ואז, בלילה, פתאום שמענו פיצוצים ויריות, והם נכנסו והוציאו את כולנו משם. אני חושב שהם הרגו שם כמה מהאנשים. בכל מקרה, העלו אותנו למכונית משא עם מן ספסלים כאלה, ונסעו איתנו כמה שעות שבסופן ירדנו במנזר. ישבתי כל הדרך ליד פרץ, שניסה להרגיע אותי והבטיח לי שהכל יהיה בסדר. בכלל, בשנים האלה הוא היה האח הגדול ששומר עליי ומגן עליי מכל דבר".

כרזת תעמולה שהופצה בקרב חברת הרכבות האוסטרית ÖBB HOLDING AG. יד ושם, אתר רשמי
יהודים עולים על רכבת באוסטריה/אתר רשמי, יד ושם

זאב מתאר תקופה ארוכה של שהות במנזר, רחוק מהבית, רחוק מאבא ואמא, בלי שום יכולת לדעת מתי כל זה ייגמר. "היה שם כומר והיו שם נזירות ומסביב היו כלבים מפחידים", הוא משחזר. "היינו שם כמעט שנתיים. הנזירות העבירו לנו שיעורים בכל מיני נושאים, אבל מה שהציק לנו יותר מהכל זה הרעב. קיבלנו אוכל פעם ביום וזה לא היה מספיק. היינו הולכים לישון רעבים וקמים רעבים. הם היו מעירים אותנו באמצע הלילה לתפילות, ואני שנאתי את זה. פחות בגלל שהייתי יהודי, ויותר בגלל שאף ילד לא אוהב שמכריחים אותו להתפלל במקום לישון. הבעיה הייתה שמי שלא התפלל כמו שצריך, קיבל עונש. הכומר היה אומר לנו שאלה שלא יתפללו יקבלו פחות אוכל, והוא היה מראה לנו שאפילו הכלבים בחוץ אוכלים יותר טוב מאיתנו. היו שם כלבים שחורים גדולים כאלה. פעם אחת אחד מהם נשך אותי".

"פרץ, שהיה יותר מבוגר, הבין הרבה יותר ממני את המשמעות של להיות יהודי, ואת המשמעות של זה שלוקחים אותנו להתפלל בכנסיה, וזה הפריע לו יותר. הוא היה אומר לי 'אל תגיד שום דבר'. רק מאוחר יותר הבנתי מה היה שם".

יש לו, לזאב, מעט מאוד זיכרונות לשתף בהם מהימים במנזר. "לקראת סוף המלחמה", הוא נזכר, "התנהלו קרבות גדולים באזור שלנו. המנזר היה בסביבת בסטון, באזור הארדנים. בתור ילדים לא ידענו מי יורה על מי, ואם זה טוב או רע, אבל האדמה רעדה מההפצצות שהיו סביבנו. אני זוכר את הרגע שבו נכנסו הפרטיזנים, כשנגמרה המלחמה. אני לא יודע אם זה היו הילדים שלהם שסיפרו להם שלא טיפלו בנו יפה כל כך ושלא נתנו לנו לאכול, אבל אני כן זוכר שהם נכנסו למנזר, לקחו את הכומר וירו בו אל הקיר. לנזירות הורידו את הכובע, ובכומר ירו".

לאן הלכתם משם?

"הוציאו אותנו מהמנזר והעבירו אותנו למקום שהיה כמו בית הבראה או בית חולים. היינו שם כמה שבועות או חודשים, ושם נתנו לנו לאכול כמו שצריך. הגענו לשם רזים. איבדנו הרבה משקל במנזר. בכל הזמן הזה לא ידענו איפה אבא ואמא והמשפחה. לא ידענו איך עברה עליהם המלחמה ומה קרה להם. רק חיכינו שמישהו יבוא לקחת אותנו. ואני לא יכול לשכוח את הרגע שבו נפתחה הדלת, ואבא שלך נכנס. הוא היה הראשון שמצא אותנו. קפצתי עליו. התחבקנו. הולכים הביתה. הוא בא לקחת אותי".

אבא שלי היה אז רק בן 17, אני מזכיר לו, גם הוא היה סוג של ילד. "אנחנו לא היינו ילדים אף פעם", נאנח זאב, וממשיך להסביר עד כמה גדול ומשמעותי היה התפקיד של אבא שלי. "הגעתי הביתה. פגשתי את אמא. היא חיבקה אותי. בכינו שנינו. היא הסתכלה עליי, לראות איך אני נראה. אם אני שלם. אבל אז התברר שאני לא יודע איך לדבר איתה ועם אבא. במנזר דיברו רק צרפתית, ואני לא זכרתי שום שפה אחרת שידעתי קודם לכן. אבא ואמא לא הבינו אותי, ואני לא הבנתי אותם. הם דיברו גרמנית, יידיש וקצת פלמית. תאר לעצמך כמה זה נורא, שאני חוזר הביתה אחרי השואה ולא מצליח לדבר איתם. במשך כמעט חצי שנה, אבא שלך, שידע כמה שפות, היה המתווך בינינו. הוא תירגם לי את מה שההורים אומרים, ותירגם להם את מה שאני אומר".

"כיסא ריק ליד השולחן"

לפני כמה שנים התראיין זאב במשך כמה שעות לפרויקט תיעודי של מוזיאון השואה בוושינגטון. משפט אחד בראיון הזה שרף לי את האוזן. זה קרה כשהוא סיפר למראיין שאם זה היה תלוי בו, היה משליך פצצת אטום על גרמניה ומשמיד אותה. כשנשאל למה, השיב: "בגלל מה שהם עשו לאמא שלי". זה היה לי מוזר לשמוע, אמרתי לו, לא ביקשת להשמיד את הגרמנים בגלל מה שהם עשו לקלמן, אלא בגלל מה שהם עשו לסבתא.

"אחרי השואה נגמרו לה החיים", הוא מספר, "היא כמעט שלא צחקה יותר. היא שקעה בדיכאון. היא לא הפסיקה להתגעגע לקלמן. היא הייתה משאירה בשבילו כל שבת וכל חג כיסא ריק ליד השולחן. אני זוכר שפעם, באחד החגים, אבא אמר לה שזה חג היום, שצריך לשמוח, אבל היא לא הייתה מסוגלת. היא הייתה אישה מאד רגישה. היא תמיד חשבה על הילדים הרבה יותר מאשר על עצמה. הילדים היו בשבילה הכל. א יידישע מאמע. היא לא יכלה להמשיך".

עשר שנים אחרי השואה, כשהיא בת 52 בלבד, חלתה סבתא ונפטרה. "היא נהייתה חולה מזה שקלמן איננו. היא לא הייתה יכולה לחיות עם זה שהבן שלה נרצח ככה".

עוד קודם לכן, זמן קצר אחרי המלחמה, בשלהי 1945, היה אבא שלי הראשון במשפחה שעלה ארצה. הוא הצטרף לנוטרים, התגייס לחטיבת גולני, נלחם במסגרתה במלחמת העצמאות והשתתף בקרבות על כיבוש נצרת וכיבוש אילת. קצת אחריו הגיע לישראל גם פרץ, והתגייס לצנחנים. אחרי קום המדינה עלו ארצה סבא וסבתא עם זאב, היישר אל חיי המעברה הקשים ובהמשך אל ראשון לציון. בגיל 18 התגייס גם זאב לצה"ל, כאיש אלקטרוניקה בחיל האוויר.

כמה שנים אחר כך, הוא ופרץ עזבו את הארץ לארה"ב, כדי לגלות שהמדינה החדשה שאליה הגיעו רוצה אותם גם היא בשירותה הצבאי. זאב מצא את עצמו שוב על מדים, והפעם - מטורף ככל שזה יישמע - על אדמת גרמניה. "כששמעתי ששולחים אותי לגרמניה, ניסיתי להתנגד. אמרתי שאני מעדיף לקוריאה. לא רציתי לחזור לשם, אבל זה לא עזר לי. אמרו לי שאין לי ברירה".

זאב השלים עם רוע הגזירה והחליט שאם נגזר עליו לחזור לגרמניה, הוא נוסע כדי לנקום בגרמנים בדרכו שלו. פעם אחת, סיפר לנו, עבר את אחד הכפרים בנהיגה פרועה כשהוא מעיף בדרכו אדניות ועציצים שהיו פזורים ברחוב. בפעם אחרת החליט לעצור את תנועת הרכבות באזור. "יום אחד עברתי עם המשאית של היחידה על פסי הרכבת, עצרתי את המשאית, פתחתי את מכסה המנוע, ואמרתי לכל מי ששאל שמשהו לא בסדר, ושאני מחכה למכונאי, וככה תקעתי את כל התנועה".

נקמה קטנה של זאב הקטן בגרמנים? אני שואל אותו בחיוך. "משהו כזה", הוא עונה. "כשחזרתי, המפקד קרא לי ואמר לי 'אם אתה תעשה עוד פעם דבר כזה, אתה תעמוד למשפט'. הוא ידע שאני יהודי, שנולדתי בגרמניה ושעברתי את השואה. נראה לי שהוא הבין".

דוד זאב פוקד את המצבה של סבתא. "אחרי השואה נגמרו לה החיים". באדיבות המשפחה
כמו מניח את ראשו על כתפה של אמא, ובוכה. הדוד זאב ליד הקבר של סבתא/באדיבות המשפחה

עלייה לקבר

סבא וסבתא שלי קבורים בבית העלמין "גורדון" בראשון לציון. סבתא נפטרה 15 שנה לפני שנולדתי. סבא הלך לעולמו כשהייתי בן 4, אבל לצערי אין לי שום זיכרון ממנו. כשהייתי ילד, אבא נהג לקחת אותי איתו פעמיים בשנה אל הקבר שלהם. בכ"ט באדר - יום הזיכרון של סבתא. בי"ח בסיוון - יום הזיכרון של סבא.

למרות שמישהו הדביק למקום הזה את השם "בית העלמין החדש", זה היה בית עלמין ישן מאוד שנדמה לי שבמשך שנים ארוכות כמעט שלא קברו בו. כך יצא שתמיד כשהגענו אליו היינו מסתובבים בו לבדנו. אבא נהג לעצור איתי ליד כמה מצבות קבועות בשורה הראשונה, ליד השביל הראשי, ולספר לי את סיפוריהם המרתקים של אנשי ראשון הישנה שקבורים תחתן. אלה היו רגעים קסומים שלי איתו. רגעים בלתי נשכחים של נוסטלגיה.

כשאבא נפטר, הודעתי לאמא שאני לוקח על עצמי את המשימה. שמהיום והלאה אני ממלא את מקומו, ועולה פעמיים בשנה לקבר של סבא וסבתא. כמעט 38 שנים עברו מאז ואני עדיין מקפיד לעצור ליד הקבר של בני הזוג סגל, וליד זה של גוטמן החלבן. מתקשה לזכור מה סיפר עליהם אבא, אבל זוכר היטב שהם היו גיבורי הסיפורים האלה. אחת לשנתיים־שלוש, כשהדוד זאב מגיע ארצה, כמו חלק מפרוטוקול קבוע, אנחנו נוסעים יחד אל המקום הזה, שאליו מושך אותו ליבו לפני הכל. אל אבא ואמא שלו. אל בית העלמין בראשון.

בכל פעם מחדש אני עומד נפעם מול התמונה של האיש הזה, בן השמונים ומשהו, כשהוא נשען בכבדות על המצבה של סבתא - שנפטרה בגיל צעיר כל כך, לפני שנים ארוכות כל כך - כמו מניח את ראשו על כתפה של אמא, ובוכה. פעם אחת התקשיתי להתאפק והרשיתי לעצמי לצלם אותו כך. לטובת הכתבה הזו ביקשתי את רשותו לפרסם את התמונה.

זיכרונות מאוחרים

כמה השואה נוכחת אצלך בחיים גם היום, אני שואל לפני סיום את הדוד שלי, שבמשפחה הרחבה מוכר לפני הכל כאיש מצחיק שמפוצץ את הוואטסאפ שלנו בבדיחות. "המחשבות על הימים ההם הגיעו אליי בגיל יותר מבוגר", הוא מסביר לי. "איזה מחשבות?", אני מנסה. "על ההורים שלא יכולתי לדבר איתם אחרי המלחמה, על אבא שלך שהיה כמו אבא שני שלי, על פרץ שעזר לי ונתן לי לאכול מהלחם שלו כשהייתי רעב במנזר, על הרגע שקלמן נתן לי נשיקה והלך, על אמא שאני מתגעגע אליה ושאף פעם לא הייתה שמחה. דברים קטנים שאני נזכר בהם כשאני ער בלילה, ועם השנים אני ער יותר ויותר".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    9
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully