"כולנו עבדים של מישהו", קובע השיר האלמותי של ברי סחרוף, אך מעטים מכירים מקרוב את תחושת העבדות ולאחריה את ההצלחה להשתחרר ולהיות אדם חופשי, במיוחד כשהעבדות היא פנימית ורגשית ומשעבדת אותם לחומרים מסוכנים. התמכרות היא העבדות המודרנית, ושלא כמו עבדות פיזית, היא מגיעה מכאב וחולשה, אך כשנגמלים ממנה מוצאים כוח והשראה. לכבוד חג החירות, שלושה מכורים לשעבר הסכימו להיחשף ולספר את סיפור החירות הפרטי שלהם.
אחת היא יעלי, בת 50, נשואה ואמא לילד בן 4. היא נגמלה מהתמכרות לסמים ומספרת על התחושות שהובילו אותה לשימוש: "מגיל קטן הרגשתי לא שייכת כי הבנתי שאני לסבית. לפני 40 שנה זה עדיין היה נושא שבטאבו ואפילו איסור מוחלט, הקללה הכי גדולה הייתה - 'הומו'. כבר בכיתה ג' לא יכולתי ללבוש שמלה וזה היה מאוד לא מקובל", היא מספרת לוואלה!.
לדבריה, היא הרגישה שונות ותסכול גדול. "חששתי שאני ארגיש ניכור כל החיים ועוד אני גדלתי במקום ליברלי יחסית. היציאה שלי מהארון הייתה בגיל 17 כאשר אמא שלי תפסה אותי מתנשקת עם החברה הכי טובה שלי. הם קיבלו את זה מאוד קשה, אמרו לי שהם בחיים לא יקבלו את זה והם נבוכים ממה שיגידו השכנים. חשבו שאני אהיה בודדה כל החיים, ולמעשה גם אני חשבתי כך".
"בצבא התחלתי להשתמש בסמים", ממשיכה יעלי. "הייתי מורה חיילת עם עולים חדשים באולפן. גרתי בדירה משותפת עם עוד מורות חיילות והגיעו אלינו כמה בנים והם הביאו איתם סמים. הג'וינט הראשון שלי היה מאוד נעים, הרגשתי שזה נותן לי שחרור מכל העומס שיש לי על מי שאני ומיסך לי את כל התחושות הרעות. בחיים לא הרגשתי מחוברת לנשיות ובצבא התפקידים בין הגברים לנשים מאוד דיכוטומיים, במיוחד בתקופה ההיא, אפילו עם החובה ללבוש חצאית בטקסים היה לי מאוד קשה. הרגשתי שחוסר הביטחון ואי ההתאמה שלי גדלים אפילו יותר והסמים עזרו לרכך את התחושות האלו".
עד מהרה, השימוש בסמים עבור יעלי הפך להיות יומיומי. "הפכתי להיות זו שמספקת ומביאה את הסמים", היא משחזרת. "הרגשתי שעם זה אני יכולה לנצח את העולם ואני כל התחושות הקשות. הסמים והסחר בהם נתנו לי חיזוק ומשמעות כי תמיד נראיתי גברית עם שיער קצוץ ומכנסיים רחבות - כך שאף דילר לא התחיל איתי ולא פחדתי מהם ומצד שני הצלחתי להתחיל עם בנות והן היו משוחררות איתי כי הן היו מסטוליות".
אחרי שחרורה מהצבא, הכירה יעלי את בת זוגה והשתיים המשיכו בחיים תחת הסמים. "חיינו על טריפים וסמים כל היום. זה החמיר לסמים מסוג אקסטזי ועוד. מהסנפה של ריטלין פעם ביום זה התדרדר לארבעה כדורים ביום", היא מספרת בפתיחות. אף אחד לא ראה שאני מכורה וגם אני לא הגדרתי את עצמי ככה. לא הזרקתי אז לא נראיתי כמו מכורים שלא מצליחים להרים את הראש, זה היה לייף סטייל".
הקושי מול הסמים התחיל כשיעלי ובת זוגתה החליטו שהן רוצות ילדים: "הבנתי שאני צריכה להוריד את הסמים והאלכוהול. הורדתי קצת, נכנסתי להריון ועברתי לידה שקטה. עברנו שנתיים של אבל גדול ותוך כדי היינו בסטלות מטורפות ובמסיבות שלא נגמרות. אחר כך אשתי נכנסה להריון, בשנתיים הראשונות של הבן שלנו העדפתי שאכטה על פני להיות איתו. הוא היה שוכב במשטח ההפעלה שלו ואנחנו במרפסת מעשנות. לא היה לי ראש אליו בכלל. לאט לאט הזוגיות שלנו הפכה לרעילה עם אלימות בינינו. הסמים היו מעולים כל עוד לא הייתה לנו מחויבות. פתאום היינו צריכות להקפיד על שעות, ולשחק איתו ולהאכיל אותי. לפני שאני מתמסטלת אני לא יכולה לתפקד בכלל וילד לא עומד בזמנים האלו. העדפתי את הסטלה על פי התינוק והוא הרגיש את זה, וכהוא הרגיש את זה והפך להיות יותר מתנגד. הסמים הרגיעו את התחושות הקשות של הבדידות ופתאום יש לי משפחה עם ילד מדהים ואני לא מצליחה ליהנות מזה והסמים מאיימים לחרב לי את החלום הגדול שלי".
יעלי ובת זוגה הלכו למטפלת זוגית שאמרה להם ללכת לגמילה. "ביקשו ממני להתחיל את השאכטה הראשונה בעשר בבוקר במקום בשבע. היה לי מאוד קשה. שנאתי את עצמי ואני העולם. משם הגעתי לפגישה של נרקומנים אנונימיים. הבנתי ששמתי את הסמים לפני הכול. זרקנו הכול מהבית וחצי שני אני נקייה. זו הייתה תחושה מיוחדת שמילאה אותי ונתנה לי כי להיגמל. היום, אני נהנית מגידול הילד שלנו והצלתי את הזוגיות שלנו", מסכמת יעלי.
לפי הדו"ח של המרכז הישראלי להתמכרויות, 14.7% מהישראלים סובלים מהתמכרות - אחד מכל שבעה ישראלים מכור להתנהגות או חומרים. התמכרויות מתחלקות לשתי משפחות - חומרים והתנהגויות חומרים - אלכוהול, סמים, עישון. התנהגויות - הימורים, משחקי מחשב, מין ופורנוגרפיה וקניות.
פרופסור שאולי לב-רן, מייסד ומנהל האקדמי של המרכז, מסביר איך הגענו למספרים הגבוהים הללו: "אמנם כולנו יכולים לפתח התמכרות, אך יש אנשים ומצבים שמגדילים את הסיכון באופן משמעותי. התמכרות נולדת מתוך הרבה סבל וניסיון לטיפול עצמי ברגשות שליליים, זה ניסיון לברוח מהסבל כמו חרדה, דיכאון או חוויות טראומטיות בעזרת חומרים או התנהגויות ממכרים. בשלבים מוקדמים זה אמנם משכך את הכאב, אך באופן הדרגתי זה לא מספיק, צריך יותר מהחומר או מההתנהגות כדי להגיע להמשיך ולהרגיע את הכאב, ובהדרגה תופס מקום יותר ויותר מרכזי בחיים".
עוד הוא מסביר כי "לעיתים קרובות, זה חלק מהפרעה נפשית ולכן אנחנו מסתכלים על שתי ההפרעות - הנפשית וההתמכרותית - כמחוברות זו לזו. חשוב לתת מענה לבעיה הנפשית כחלק מהטיפול בהתמכרות, אחרת קשה לאדם לוותר על מה שהוא חווה כגלגל הצלה".
לדברי לב-רן, "בתהליך הגמילה הדבר הראשון שצריך זה להיעזר בעוד מישהו כי ההתמכרות גורמת לתחושת בידידות ובושה. חלק משמעותי בטיפול הוא יצירת קשרים משמעותיים עם אנשים אחרים ולכן אחד הדברים המשמעותיות זה הפנייה לעזרה - בין לקבוצות או מטפל או אפילו לחבר או בן משפחה. הסימפטומים של הגמילה הגופנית עוברים לרוב תוך שבועות בודדים, והדבר החשוב הוא להמשיך אז בטיפול ממושך לצורך מניעת החזרה של ההתמכרות. שלב הגמילה היא ההתרחקות הראשונית מהחומר או ההתנהגות, לאחר מכן הדבר המשמעותי הוא לא רק מה הוצאתי מהחיים אלא בעיקר מה הכנסתי לחיים במקום - אנשים, פעילויות, ומשמעות. הכי חשוב לזכור - שישנם טיפולים יעילים מאוד בהתמכרויות, והכל מתחיל בצעד ראשון של פניה לעזרה", מסכם לב-רן.
התמכר לפורנו: "לא יכולתי בלי זה"
ההתמכרות של אורי לביא, בן 38 מגבעת נילי, שונה. הוא היה מכור לפורנו וכיום הוא מאמן רגשי ומלווה גברים בתהליכי גמילה עם התמכרות דומה: "התחלתי כמו כל ילד סקרן כשהאינטרנט התחיל להתפתח ולחשוף אין סוף אפשרויות. בהדרגה זה הופך להיות חלק מהחיים שלי עד שהגעתי למצב שאני לא יכול בלי זה. בצד אחד אני רוצה וצריך את זה ומצד השני אני נגעל מעצמי. אני רוצה להפסיק לא מצליח".
גדלתי בבית עם אלימות מצד אבא", מספר אורי. "לא יכולתי להכיל את הכאב הזה והעונג שבפורנו איפשר לי להתמודד עם זה, גם היום אני יכול להגיד שזה הדבר הכי טוב בעולם. למכורים היום זו אפילו התמודדות גדולה יותר כי זה אפילו יותר זמין, זה חינם וזה כל הזמן בכף היד שלי. פעם היה לנו אולי את החוברת פורנו היחידה של אבא, היום יש הצפה של חומרים כל הזמן ובגלל שהפורנוגרפיה באינטרנט תמידית ומתחדשת - זה הופך את הגירוי לשיא".
אורי מתאר כיצד ההתמכרות לפורנו מנעה ממנו לפתח מערכות יחסים. "כשאתה מכור, אתה לא פונה לפורנו מחרמנות אלא ממקום שכמו שגבר מנסה לזרום עם אישה ואומר לה 'יבוא לך', ככה הרגשתי שאני אומר לעצמי. כאילו אני תוקף ומטריד את עצמי. כפיתי על עצמי כמו שגבר כופה את עצמו על אישה", הוא מסביר.
הדרך להפסיק עם ההתמכרות הייתה קשה עבור אורי. "לאט לאט הבנתי שאני לא יכול לחיות ככה, שאני לא מוכן יותר. אני מתחיל ניסיון להפסיק גם לתקופות קצרות של שבוע, ואז נפלתי. ואז שבועיים ואז חודש. התחלתי להרגיל את הגוף שלי לתקופות יותר ארוכות בלי הפורנו ופתאום ראיתי שהחזקתי שנתיים בלי פורנו. עד היום אני לפעמים נופל, אבל אני מיד קם חזרה ולא נותן לזה להפיל אותי בלי הפסקה", הוא מספר.
אורי שולח מסר למכורים אחרים שהשתחררות מהעול היא אפשרית: "גברים אחרים שמתמודדים עם ההתמכרות הזו צריכים להבין שזה בסדר שהם לא יודעים איך להשתחרר מזה ולא מאמינים שזה אפשרי. הדבר החשוב זה לא להיות בזה לבד, לשתף מטפל או בן משפחה שיראה אותי בעיניים טובות על אף הדבר הקשה שאני מספר לו. להצליח להשתחרר מהכבלים של עצמך זו השמחה והחמלה הכי גדולה שאפשר לבקש".
ממכור למדריך גמילה
חגי צחור, בן 43 מקיבוץ דן, התמכר לסמים וכיום הוא מטפל במכורים בעצמו. "עברתי ילדות לא פשוטה בבית הילדים בקיבוץ. כילד סבלתי מחרדות והלינה המשותפת הייתה מאוד קשה עבורי, סבלתי מאוד מסיוטים בלילה ופחדתי מהחושך ומהלבד, מגיל מאוד צעיר כבר הופיעה אצלי 'חרדת מוות'. אני חושב שמשם תחושת החריגות, חוסר שייכות והחרדה הקיומית המשיכו איתי הלאה בחיי".
חייו של חגי המשיכו להתדרדר גם בהמשך גיל ההתבגרות. הוא נשר מהלימודים בכיתה י"א והתקשה להשתלב חברתית, דבר שגם הוביל אותו למעשי עבריינות כמו פריצות וגניבות וכן תיקים שנפתחו נגדו על שימוש בקנאביס. לאחר מכן, הוא נלחם להתגייס לשירות קרבי והשתלב בחטיבת הנח"ל.
"השירות הצבאי היה תקופה טובה כי הרגשתי שייך, אפילו בתפקיד פיקודי", הוא מספר. "התחושות של חוסר השייכות הודחקו לגמרי כי מצאתי את עצמי ואפילו הצטיינתי, אך מיד בחופשת שחרור הרגשתי את הבדידות שוב ושאין לי ערך בחברה. בבת אחת חזרתי להתמודדויות שהיו לי לפני הצבא - למעשה הן לא הלכו לשום מקום, רק ישבו וחיכו. חוסר במסגרת ובמסלול המסודר הציבו אצלי מחדש את כל קשיי ההתמודדות עם החיים. שם הקנאביס נכנס כתרופה, עישנתי מהבוקר עד הלילה וזה שיבש לי את כל התכנונים ששהיו לי למצוא עבודה וללכת לטיול כמו כל ישראלי. תמיד בנקודה מסויימת הייתי צריך לבחור בין ללכת בבוקר לעבודה לבין להישאר בבית עם הבאנג והבנאג ניצח אותי בכל פעם".
ארבע פעמים נכנס חגי בחייו לגמילה. האחרונה שבהן הייתה לפני 12 שנה. "בכל פעם החזרה לשימוש החמירה את ההתמכרות ונחשפתי לסמים קשים יותר, עד קוקאין, L.S.D ובשלוש שנים האחרונות נוסף האלכוהול", הוא מספר "המחירים הפכו לקשים מאוד והדיכאון הפך להיות קדוש. בשלוש שנים האחרונות ישבתי בדירה מוזנחת בקיבוץ, התמודדתי עם התקפי חרדה ודיכאון קשה ואלכוהול הייתה תרופה שעזרה לי לצאת מהבית ולראות אנשים, אבל הוא הוריד אותי לברכיים ולהכריח אותי לעשות מעשה".
בגיל 31 הוא נגמל גם מאלכוהול, לפני 12 שנה, והוא נכנס לתוכנית 12 הצעדים. "כבר בתחילת תהליך הגמילה והטיפולים שמתי לב שאני מבין את התהליכי הגמילה שלי ושל אחרים והרגשתי שאני יכול לעשות את העבודה של מדריך בצורה טובה. החלום שלי היה להיות מדריך גמילה, בהדרגה הבנתי שזה לא סוף הדרך ואני צריך להיות מטפל. זה נתן לי תחושת ערך, שייכות. חווית המשמעות וההתעלות שבלהיות חלק מתהליך של אדם שיוצא לחופשי - אין דבר שדומה לזה".
גם חגי מבקש לשלוח מסר למכורים שהכול אפשרי: "אין צורך להישאר כבול בשלשלאות הסבל של ההתמכרות, אפשר להשתחרר ממנה לחופשי. יש עזרה בחוץ ויש טיפול מקצועי ייעודי להתמכרויות וקבוצות לעזרה עצמית. אין צורך להתבייש בהתמודדות עם התמכרות".