מדי שנה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל היה מגיע משה קהת למוזיאון אסירי המחתרות שבעכו ומניח זר לזכר הנופלים. קהת, אח שכול, בחר במקום בו הוא עצמו היה אסור כמעט שנה מחייו, כאתר שמסמל עבורו את המחיר הכבד בדרך להקמת המדינה.
לפני שבוע הלך משה קהת לעולמו והוא בן 94.
משה קהת נולד בשנת 1929 בוורשה, פולין. להוריו, יוסף וחסיה היו עוד חמישה ילדים. לאביו היה מפעל לייצור חבלים והמשפחה חיה ברווחה כלכלית. האוכלוסייה היהודית בוורשה מנתה אז מעל 300 אלף בני אדם, והיוותה כשליש מאוכלוסיית העיר. בני הזוג קהת נמנו על הזרם הציוני שהיה משמעותי בקרב הקהילה בוורשה ובעקבות כך החליטו ב-1933 להגר לארץ ישראל.
עם בואם התיישבו בכפר אתא, שכעבור כשלושים שנה הפך לקריית אתא. יוסף קהת קנה שטח אדמה ובו גידל תפוחי עץ. מספר שנים אחרי שעלו התקבל למשטרת הישובים העבריים ושרת כנוטר בישוב מגוריו.
כשמשה היה בן 12 מתה אמו ובעקבות כך עברו ארבעה מילדי המשפחה לבית יתומים "דיסקין" שבירושלים. על תקופה זו מיעט לדבר. מציאות החיים בבית היתומים יצרה קשר הדוק בין ארבעת האחים. בגיל 16 וחצי החליט כי הוא רוצה להתגייס לפלמ"ח והוא צורף לשורות המחלקה הדתית של הפלמ"ח.
המחלקה הדתית הוקמה בשנת 1942. בחודש ינואר 1945 הקימה המחלקה הדתית את היאחזות בביריה שמצפון לצפת, שנועדה להפגין את בעלות היהודים על הקרקע לנוכח טענות הערבים לבעלותם שלהם על האדמה. חבריה החזיקו בנקודה ולפרנסתם הועסקו בעבודות ייעור מטעם הקרן-הקיימת. על פי התכנון הנקודה הייתה אמורה להפוך ליישוב של חיילים יהודים לאחר שישוחררו משירותם בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. מעבר לתפיסת הנקודה המשימות הביטחוניות של חברי המחלקה היו לאסוף מודיעין על הכפרים הערבים באזור וכן על יעדים אפשריים כמו גשרים, פסי רכבת ומחנות צבא.
בפשיטה של המשטרה הבריטית על ביריה בפברואר 1946 נמצא נשק, כמו גם מסמכים שונים וספרות צבאית. כל 24 חברי ביריה, ובהם משה קהת, נעצרו ונלקחו לכלא עכו ועל ביריה השתלט כוח בריטי.
הפרשה הסעירה את הישוב העברי והיא גברה אחרי שהתברר כי נוכח סירובם של העצורים לתת טביעות אצבעות, שברו הסוהרים את אצבעותיהם. הוחלט לעשות מבצע שיביע את מחאת הישוב וביום י"א באדר, יום העלייה המסורתית לתל חי, הגיעו 3,000 בני אדם לביריה והקימו מחנה אוהלים שנקרא ביריה ב'. אחרי מצור פונו המתיישבים בכוח על ידי כ-3,000 שוטרים בריטים. הישוב הוקם מחדש ושוב פונה בכוח. הפעם הזרימו הבריטים כ-10,000 חיילים ושוטרים לצורך המשימה.
בסוף חודש מאי החל משפטם של עצורי ביריה. משה קהת היה הצעיר מכולם. כדי להקל על עונש המאסר הצפוי, הצהיר סניגורם של העצורים, עורך הדין אהרון חוטר-ישי, כי קהת הוא נער בן 16.
העצורים הודו באשמת החזקת הנשק ונציגם, יהודה ניצן, הקריא הצהרה בפני השופטים:
"נשק זה נשק מגן הוא. עלינו אל השממה לסקל, לנטוע ולבנות בה ישוב פורח-בית איתן לנו ולאחים הנידחים. כשעלינו לרמות ביריה ידענו: אנו עולים למקום סכנה. בקרבת היישוב שלנו כבר נהרסה זה פעמיים נקודה עברית בידי כוחות אפלים (התכוון לעין זיתים, א.א.). אנשים נרצחו והוצתו חיים. אנו החלטנו לא להפקיר את חיינו, חיי ילדנו ואת מפעלנו להשמדה.
ההגנה על עצמנו ועל מפעלנו היא דרך הכרחית וזכות קיום. ועל הזכות הזאת אין אנו יכולים לוותר ולא ויתרנו גם אם החוק אוסר אותה. היינו מתביישים לעמוד בפניכם כאנשים שאינם יכולים להגן על עצמם. פנינו לעבודה, לבניין ולשלום. נשקנו - נשק מגן הוא. בהרגשת צדק על קדושת זכותנו הננו נכונים לפסק דינכם".
המשפט נמשך שבוע וכהמשך של פרשת ביריה, עורר עניין ציבורי רב. קהת, שהיה הצעיר בין העצורים, זכה לתשומת לב מיוחדת. "לא זרחה שמשו של הנער", נכתב בעיתון "הבוקר", אחרי שניתן גזר הדין. "בילדותו נתייתם ושישה-עשר אביבים שלו לא היו רוויי דבש ושובבות נערים לא ידע. מילדותו ועד לפני כמה חודשים הצטמצם עולמו בין כותלי בית היתומים דיסקין שבירושלים".
בהמשך הכתבה מתואר בואו לסניף "בני עקיבא" והכרזתו כי הוא רוצה להגיע לביריה. "אבל אתה לא תוכל להסתגל לתנאי המקום. זוהי נקודה בודדה ושוממה והעבודה שם קשה ומפרכת. חזור לבית היתומים וכשתגדל יותר, תשוב אלינו", נאמר לו. "אבל משה אינו מרפה. 'קשה עבודה בביריה?'- הוא מחייך באותו תום ילדותי שלא סר מעליו גם אחר כך במשך כל ימי המשפט. 'קשה אתם אומרים? אולם לילה לילה של דף הגמרא, כלום אין זה קשה?'".
בשל גילו הצעיר נגזרה על קהת שנת מאסר אחת, כמו גם על נער נוסף, אברהם יחיה. על שניים נוספים נגזרו שתי שנות מאסר ועל 20 הנותרים נגזרו עשרים שנות מאסר.
המאסר לא היה קל ובאחד הימים אף עמדו אסירי ביריה בפני התקפה של אסירים ערבים. קהת מיהר לפרק מדפי ברזל וסיפק לחבריו חלקי מתכת ששימשו להגנתם.
קהת ויחיה שוחררו כעבור שמונה חודשים וביוני שוחררו כל שאר האסירים בזכות חנינה שניתנה לרגל יום הולדתה של המלכה אליזבת.
"אדם אופטימי, שמח ומלא חיוניות"
עם השחרור מהכלא שב לפעילות מבצעית ויחד עם מחלקת פלמ"ח מכפר רופין יצא לעזרת קיבוץ טירת צבי, שהותקף בפברואר 1948 על ידי כנופיות ערביות וההתקפה נהדפה. לתוקפים היו עשרות הרוגים. עם הקמת גדוד 13 במרץ 1948 הוא הוא גויס עם חבריו ל"גולני" והשתתף בקרבות באזור נצרת, משמר הירדן וחאן יונס. בקרבות איבד חברים טובים. באחד הקרבות בדרום הארץ חילץ חבר שנפצע קשה וסחב אותו לאורך שמונה קילומטרים והציל את חייו. אחר כך שירת במשך שנים רבות בשירות מילואים.
משפחתו ספגה מכה קשה: בסוף שנת 1947 יהודה, אחיו של משה שהיה מבוגר ממנו בשלוש שנים ושרת ב"הגנה", נורה למוות על ידי כנופיה שארבה לצד הדרך, בעת שרכב על אופניו מקרית אתא לעתלית. הוא היה בדרכו למחנה המעפילים בעתלית, אחרי שנודע למשפחה כי קרוביהם ששרדו את השואה, הגיעו לארץ ונמצאים שם.
לאחר שהשתחרר מהצבא עבד שנה בחברת חשמל ולאחר נישואיו לרבקה ומעברם למרכז הארץ, החל לעבוד בחברת "אלקו". כעבור עשר שנים עבר לעבוד ברפא"ל (רשות פיתוח אמצעי לחימה). הוא היה בעל תבונת כפיים ומשיכה למקצועות הטכנולוגיים. בנוסף, למד הנדסאות מכונות בטכניון. הוא הגיע עד לעמדת ניהול מפעל של רפא"ל, אבל כעבור עשר שנים החליט לעזוב את עולם הטכנולוגיה והתעשיה ועבר לעבוד בתחום הביטוח.
אחרי עשרים שנות נישואים נפטרה רבקה וכעבור כשנה נישא לחנה.
הוא אהב מוסיקה ושירה ובעת שהתגורר בדיור מוגן גם היה חבר במקהלה. שנים רבות רקד במפגשים של ריקודים סלוניים וכל חייו עסק בפעילות ספורטיבית, תחום שאהב והיה קרוב ללבו מאז שעבר בסוף השירות הצבאי קורס מדריכי ספורט.
בתו זהבית סיפרה כי אביה אביה היה "אדם עם קסם. הוא היה אהוב בכל מקום בו נמצא. אפילו במחלקות הטיפוליות בהן שהה בסוף חייו, כשכבר לא היה במיטבו, אנשים התחברו אל האישות שלו והוא נכנס להם ללב. אבא היה אדם מיוחד, יצירתי ובעל חוש הומור. הוא גרם לנו לצחוק הרבה. הוא תמיד ראה את חצי הכוס המלאה היתה לו שמחת חיים בלתי נדלית".
במשך כל השנים שמר על קשר עם חבריו "אסירי ביריה" מהמחלקה הדתית של הפלמ"ח והקפיד לספר על מורשת המחלקה וכן הקפיד להנציח את זכר אחיו, יהודה.
הוא הותיר שלוש בנות: שרה, אמירה וזהבית.