ב-1909 ציינו לראשונה את יום האישה הבינ"ל, מאז התקדמנו. אנחנו בוחרות ונבחרות, חלקנו מנהלות בעצמאות את כספנו, אנחנו יודעות לתת תוקף ולסייע זו לזו כשאנחנו נפגעות, ובמדינות רבות בעולם אנחנו שוות יותר מאי פעם בחלוקת הנטל בבית ומחוצה לו.
אז למה צריך בכל זאת לציין את יום האישה בישראל של 2023? קודם כל כדי להחזיר ליום הזה את הרוח החברתית והפוליטית שהניחה את יסודות היוולדו - זכות בחירה, זכויות כלכליות וחירויות אישיות וחברתיות.
למה עוד? כי זה לגיטימי שיהיו סיעות בכנסת בהן אסור לנשים להיבחר, כי במשרדי הממשלה אין מנכ"ליות נשים, כי מספר השרות זעום ומספר חברות הכנסת בירידה. מה זה אומר? זה אומר שאנחנו לא מיוצגות. שקולנו לא נשמע. שחוויות החיים שלנו ונקודת המבט שלנו על כל מה שקורה כאן אינן חלק מתהליכי קבלת ההחלטות והבניית סדר העדיפויות הלאומי.
מה עוד? כי על פי הדוח שהתפרסם ב-2022 על ידי משרד האוצר, פערי השכר בין גברים ונשים בחברות הציבוריות עומדים על 32% , במערכת ההשכלה הגבוהה על 25%, במערכת הבריאות על 35% ובשלטון המקומי על 31%. הדוח כולל גם נתונים על שיעור העובדות בגופים גדולים במשק - ברכבת ישראל ובנמל חיפה יש רק כ-11% נשים, בחברת נתג"ז 21% ובחברת מקורות ובתע"א 26%.
למה עוד? כי ב-2022 נרצחו בישראל 22 נשים ועוד כ-200 אלף חיות תחת אלימות קשה, כי כל אישה שלישית עוברת פגיעה מינית ועדיין ב2023 לא בטוחה בביתה או במרחב התעסוקתי או ברחובות. למה עוד? כי נשים בפריפריה ובקרב המיעוטים סובלות מהצטלבות מיקומי שוליים של מעמד, מגזר, מגדר וריחוק ממרכזי התעסוקה. כי עבור אותן נשים אלפי הזדמנויות אינן נגישות, בריאותן ירודה יותר, שכרן נמוך יותר וקולן מושתק יותר.
בשנת 2023 נשים בכל רחבי העולם חוששות שזכויותיהן ירמסו או ימחקו, שהפלות יהפכו לא חוקיות, שממסד דתי ישלוט באופן לא שוויוני בחיי המשפחה, שזכויות שהינן זכויות אדם בסיסיות יכולות להילקח מאתנו בכל רגע נתון וזאת על אף העובדה שאנחנו מחצית מאוכלוסיית העולם.
המשימה של כולנו, נשים וגברים מכל חלקי החברה להחליט שוב ושוב ושוב להשמיע קול, להעניק הזדמנויות שוות ומונגשות ולפעול למען חברה צודקת יותר, אלימה פחות שערה לקשת גווניה ומחנכת את בניה ובנותיה לערכים של בחירה, הסכמה, חירות ושוויון.
יעל בלה אבני, סמנכ"לית תכניות בקרן רש"י, הפועלת לצמצום פערים חברתיים בישראל