קיץ תשס"ה, 2005, ימי הגירוש הגדול. הידיים מאחורי הגב סגורות באזיקון חייל תומך בי למקרה שאמעד על אחד הסלעים במדרונות התלולים ולא אצליח להגן על פניי, אחרי מסע לילי של 28 ק"מ בדרך לחומש, היישוב בצפון השומרון שעומד בפני הריסה. יומיים קודם השתתפתי בחסימת כביש בצומת פלוגות בשעה שראשוני המגורשים מגוש קטיף הגיעו לשם.
שלושה ימים קודם, נעצרתי במחסום כיסופים. ביליתי לילה במעצר, בעוון ניסיון כניסה לישובי גוש קטיף והובאתי בפני שופט בבאר שבע ששחרר אותי כמה שעות לפני שבת. חוויות של בחור בן 19 שאוהב את הארץ הזו בכל ליבו, שחולם על שירות הכי משמעותי בצה"ל. חוויות שנצרבו בדור שלם של נוער וחנן בן ארי היטיב לתאר:הזיכרונות עוד שורפים את המוח. האהבה לא נצחה גם לא הרוח.
הימים האחרונים שוב מחזירים אותי לאותו הקיץ - אבל מסתבר שלא רק אותי. פעם אחר פעם מוזכרת תוכנית ההתנתקות בהקשר של הרפורמה המשפטית ובנאומו גם נשיא המדינה כרך בין הדברים. למה? כי אותו קיץ ב-2005 עומד מול טענות מתנגדי הרפורמה המשפטית הנצרכת כל כך בעיני ומכהה אותן אחת, אחת.
טענה ראשונה - בג"ץ הוא מגן המיעוטים והחלשים. באותם ימים, בג"ץ לא רק שלא עמד לימין החלש אלא אף תמך בלהט במהלכי המדינה בלי לדאוג לזכויות האדם המינימליות של המגורשים ושל המוחים.
טענה שנייה - אתם כשמרנים לא בעד התערבות בג"ץ, אז למה ציפיתם שבג"ץ יתערב בהתנתקות?
אכן, במציאות מתוקנת שבה בג"ץ מגביל את עצמו לעיסוק בהגנה על זכויות אדם ונמנע ככול הניתן להתערב בהחלטות הממשלה והכנסת שקשורות לסוגיות מדיניות או ערכיות, לא הייתי רוצה שבג"ץ יפסול מהלך מדיני כמו תוכנית ההתנתקות.
אך כשפעם אחר פעם מגן בג"ץ על פלסטינים, מסתננים ותומכי טרור תוך פגיעה לא פעם בביטחון של אזרחי ישראל, כשהוא מתערב בשיקולי התיישבות וכופה על המדינה להרוס יישובים ובתים ביו"ש בקרקעות שאין שום עותר שיכול להוכיח זיקה אליהם - אז הייתי מצפה ממנו להיות אקטיביסט גם כאן ולא פתאום לעטות את גלימת השמרנות.
טענה שלישית - הממשלה הנוכחית לא נבחרה לשם קידום הרפורמות המשפטיות. מוזר, אני בטוח ששמעתי לאורך כל חמש מערכות הבחירות שלל התחיבויות של כלל מפלגות הקואלציה הנוכחית (ולא מעט ממפלגות האופוזיציה) לתיקון מערכת המשפט. אבל גם אם נניח לזה - כששרון נבחר עם סיסמת הבחירות "דין נצרים כדין תל אביב" זה לא הפריע לשמאל לעלות איתו לקבינה של ה-D-9.
טענה רביעית - נתניהו שינה את עמדותיו בעקבות החקירות והמשפט הפלילי המתנהל מולו. מתנגדי הרפורמה קיבלו סלוגן פשוט וקליט "כעומק החקירה עומק העקירה". זוכרים את זה? כשהימין צעק שהסיבה היחידה ששרון הפך ב-180 מעלות את עמדותיו היו חקירות המשטרה בענייניו, זה לא עניין אף אחד בשמאל. אדרבה אנשי תקשורת אף קראו ל"אתרג" אותו.
טענה חמישית - רפורמה משמעותית דורשת הסכמה רחבה, יאיר לפיד אף קרא לקיים "משאל עם" על התוכנית. עקרונית אני תומך גדול בקידום מהלכים משמעותיים בהסכמה רחבה ככול הניתן, בעדיפות למשאל עם. אבל את העיקרון הזה ראוי להחיל על כולם. בהתנתקות, כששרון קיים משאל מתפקדי הליכוד, התחייב לעמוד בו, הפסיד וחזר בו, ההסכמה הרחבה לא עניינה אף אחד.
כשהתחננו להביא את התוכנית למשאל עם הסבירו לנו שהכנסת (שנבחרה בקולות מתנגדי הגירוש) היא הריבון. לקריאה לקיים משאל עם הצטרפו שרים בכירים שתמכו בהתנתקות כמו לימור לבנת, סילבן שלום ועוד אחד בשם בנימין נתניהו. ואגב, אותו לפיד שקורא היום להעביר את התוכנית בהסכמה רחבה שמתריע מפני "הקרע בעם" היה זה שכתב שמטרת ההתנתקות היתה "ללמד את המתנחלים צניעות...".
טענה שישית - השר בן גביר מנסה לפגוע בזכות המחאה ולהגביל את ההפגנות. זו הבדיחה הכי עצובה - לאורך השנים, שורה ארוכה של מגזרים למדו על בשרם שלא משנה כמה כואב להם, וכמה המחאה שלהם מוצדקת יש גבולות למחאה. אסור לחסום כבישים, בטח שלא את הכניסה לירושלים, כביש מספר 1, או נתיבי איילון. שלא לדבר על הרכבת הקלה. כל מי שרק ניסה - חרדים, מתנחלים, בני העדה האתיופית, הרגיש את עוצמתה של משטרת ישראל על בשרו - פרשים, אלות, מכתזיו"ת, בואש.
אני קיבלתי אגרוף משוטר מג"ב בכניסה לעיר כשעמדתי על המדרכה כשמחיתי על פינוי בית השלום בחברון (אגב, עוד עוול של בג"ץ) מעצר דרקוני של מפגינים כולל קטינים, כתבי אישום על המרדה. הסבירו לנו שמדובר בסיכון חיי אדם בדרך, שאמבולנסים לא יוכלו לעבור. אנשי שמאל בתקשורת קראו להצטייד באלות ולשבור לנו את העצמות.
אבל הנה: כשמדובר במפגיני שמאל הכול מותר, הכול לגיטימי ומשטרת ישראל, דווקא תחת בן גביר, הרבה יותר מכילה ורגישה. אז מה, בגלל שפעם פגעו בכם אז עכשיו אתם מחזירים? עברנו את שלב הגנון.
אז זהו, הרפורמה המשפטית לא נועדה כפרפרזה לדברי לפיד "ללמד את השמאלנים לקח". הציבור הלאומי-אמוני במדינת ישראל מאמין במשך עשורים בצורך ובנחיצות לאזן את בית המשפט, לגוון אותו ולהשיב את הכוח לידי נבחרי הציבור.
כעת כשתפיסת העולם הזו זכתה לרוב משמעותי בבחירות זכותם וחובתם של נציגי הציבור לפעול לתיקון הכל כך הכרחי וחשוב שיחזק את אמון הציבור במערכות השלטון מדינת ישראל ובהקשר הזה יחזק את הדמוקרטיה.
ובכל זאת יש שיעור אחד שעל כולנו לקחת מאותו קיץ ב-2005 ההבנה שכולנו אחים. שלצד מחאה קשה ונוקבת נגד מהלכים קשים ונוראים, אנחנו לא שוברים את הכלים, לא מפסיקים לאהוב את המדינה, לפעול למענה ולשרת בה.
ממשיכים להיאבק על דרכנו ואמונתנו מתוך כבוד למי שחולק על דרכנו ומתוך אחריות לאומית, כי בסופו של דבר כולנו אחים. וגם כאן אפשר לאמץ את סלוגן המחאה ההיא מ-2005 - באהבה ננצח!
דביר עמיאור הוא מזכ"ל תנועת אריאל