בשקט בשקט, בחסות הרעש סביב הרפורמה המשפטית, מקודמת בימים אלה הצעת חוק המבקשת לתת עוד כוח למוסד הרשמי היחיד שמפלה ומדיר נשים באופן גלוי ויומיומי - בתי הדין הרבניים.
במשך שנים מנסות המפלגות החרדיות לקדם את הצעת החוק הזו, ובמשך שנים יש התנגדויות מקצה לקצה שמונעות את חקיקתה. אבל נראה שהעיסוק הציבורי ברפורמה ובמעמדו של בג"ץ גורם לנושא הזה לעבור מתחת לרדאר - הצעת חוק שמרחיבה את סמכויות בתי הדין כבר עברה בקריאה טרומית וממשיכה לדהור קדימה בזמן שכל שומרי ושומרות הסף עסוקים בהרכב הוועדה לבחירת שופטים ובפסקת ההתגברות כן או לא.
צריך להבין שכבר היום בתי הדין מנסים באופן אקטיבי להרחיב את סמכויותיהם, ולעיתים קרובות מדי אף מצליחים.
היום בתי הדין יכולים לדון בעניינים אזרחיים רק אם מדובר בתביעות שמוגשות יחד עם תביעת הגירושין, והם חייבים לדון בהם בהתאם לחוקים אותם חוקקה הכנסת - חוק יחסי ממון, חוק האפוטרופסות וחוק המזונות. בפועל, אנחנו עדות לניסיונות בלתי נלאים של הדיינים להרחיב כוחם פעמיים - פעם אחת כשהם כאשר הם מנסים לדון בנושאים שלא נמצאים בסמכותם כיום, ופעם שנייה כשהם מנסים להכניס את חוקי ההלכה לתוך נושאים אזרחיים שבהם אמור לחול רק החוק האזרחי.
כך למשל במקרה של מ', אישה מסורבת גט ונפגעת אלימות שהדיונים שלה בנושאי רכוש משמורת ומזונות התנהלו בבית המשפט לענייני משפחה. בבית הדין הרבני התנהל רק הדיון בעניין הגט ולכן, לכאורה, מדובר בתיק פשוט שבו אין לדיינים סמכות לדון בנושאים הנוספים - לא מכוח חוק ולא מכוח הסכמת הצדדים.
במשך שלוש שנים סירבו הדיינים להשלים עם המצב. בכל דיון מחדש הם פתחו את סוגיית הרכוש והמשמורת וניסו לגרום לאישה להסכים לדרישות הסחטניות של הבעל. אם האישה לא הייתה עומדת איתנה ומתעקשת שהיא לא מוכנה שבית הדין ידון בדברים הללו, ואם אנחנו לא היינו שם בשביל לוודא שהם לא מתערבים בנושאים הללו בדרכים עקיפות, הדיינים היו קונים סמכות - לא בהסכמה ולא ברצון - בכוחניות, בשתלטנות ובאלימות ממסדית.
גם במקרה של "בג"ץ הבוגדת", מדובר בניסיון של בית הדין להחיל את חוקי ההלכה במדינת ישראל ו"להעניש" אישה שבגדה, כי לפי החוק הדתי שאותו הם מנסים לקדם, אישה בוגדת מאבדת את חלקה ברכוש. חשוב לציין שלפי ההלכה, גבר שבוגד לא "נענש" על כך, אז לא מדובר על תפיסה שמנסה לחזק את "ערכי המשפחה" ואת הנאמנות ההדדית בין בני זוג, אלא ניסיון להחיל את החוק הדתי והלא שוויוני - גם פה, בלי סמכות ובלי הסכמה.
לנו, שרואות את המציאות הזו מדי יום ביומו, אי אפשר לספר סיפורים שהרחבת הסמכויות הצפויה תהיה רק בהסכמה. אם זה המצב בבתי הדין היום כשאין להם סמכות בחוק, קשה לדמיין מה יעצור אותם כשהסמכות תינתן להם.
אף אישה, דתיה או לא דתיה, לא תסכים שיפגעו בזכויות שלה על בסיס חוקים מלפני 2,000 שנה. בתי הדין מנצלים את הבורות של הציבור, מנצלים את זה העובדה שלא יושבות שם נשים שהיו ודאי נזעקות כנגד הפגיעה בנשים, ומשתמשים ברטוריקה של בתי דין קהילתיים ועקרונות של "פלורליזם משפטי", כדי להחיל עלינו חוקים דתיים, מפלים ופוגעניים.
בתי הדין הרבניים הם מוסד שמפלה נשים באופן גלוי ורשמי. במקום לפעול באופן בהול לתיקונו - לשלב בו נשים, למנוע את זליגת הסמכויות ולדרוש מהדיינים לפתור את בעיית העגונות, הממשלה הנוכחית הולכת לתת להם עוד סמכות להחליט על חיינו.
כשאומרים לי שאנחנו אף פעם לא נהיה איראן, אני אומרת שאנחנו באמת לא נהיה, אך מצבנו לא בהכרח יותר טוב. נכון, נשים פה לא נדרשות בחוק לכסות את ראשן, והציבור בישראל ככלל תומך בשוויון. אבל בדת המוסלמית אישה יכולה להתגרש גם אם בעלה לא מסכים לשחרר אותה. בבתי הדין השרעיים אפשר למנות אישה כקאדית. בבתי הדין הרבניים, לעומת זאת, אפליית הנשים נמשכת באין מפריע.
מדינה דמוקרטית שבה לנשים אין זכות להתגרש, שבה לנשים אין ייצוג בערכאות שיפוט רשמיות במדינה ושהחוקים השולטים בה בדיני מעמד אישי מפלים בין נשים לגברים מתוקף חוקי דת, זה מצב בעייתי גם בלי השוואה האוטומטית לאיראן. במצב הדברים הזה חובת ההוכחה שאנחנו לא נגיע לשם מוטלת על מחוקקי החוק, לא עלינו.
הרחבת הסמכויות הצפויה תהווה פגיעה ישירה בנשים, וכשההרחבה הזו מתרחשת במקביל להחלשת כוחו של בג"ץ אנחנו נותרות בלי שום הגנה.
הכותבת היא מנכ"לית ארגון "מבוי סתום", המסייע לנשים מסורבות גט ועגונות