"כל חייה היו תרומה לזולת", כך אמר הרב ישעיהו מייטליס, רב העיר נהריה, על גיטה (גיטל) זלמנוביץ, תושבת העיר שהלכה לעולמה לפני שבוע וחצי והיא בת 99.
בצעירותה עברה תלאות, אובדן וסבל, אבל למרות שפרק חייה הצעירים היה קשה כל כך, היתה גיטה מוכרת בנהריה כאשה חייכנית, אופטימית וטובת לב. "בחיים היא לא ערערה על האמונה והיו לה את כל הסיבות בעולם לעשות כך", אמרה עליה שרה פרבשטיין שכילדה גדלה בשכנות לגיטה ולבעלה, ליבו.
היא נולדה בשנת 1924 בכפר בגבול הונגריה-רומניה, סמוך לעיר סאטו-מארה, המוכרת גם בשמה ביידיש- סאטמר. חבל הארץ הזה, צפון טרנסילבניה, עבר מיד ליד, בין הונגריה ורומניה. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה איזור זה בשליטת רומניה וב-1940 עבר לידי הונגריה.
להוריה של גיטה, מאיר ורבקה זליג, היו עשרה ילדים והם התפרנסו מבית ממכר למוצרי מזון ושתיה חריפה שאותם ייצרו בעצמם מהתוצרת החקלאית שגודלה בסביבת כפר מגוריהם.
עם סיפוח טרנסילבניה הצפונית להונגריה, ב-30 באוגוסט 1940, הוחלו על היהודים התקנות האנטי-יהודיות שחוקקו בהונגריה. זכויות אזרח בסיסיות נשללו מהם והם נדחקו מחוץ לחיי החברה והכלכלה. אבל הרע מכל עוד היה לפניהם; ב-19 במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה ויהודי צפון טרנסילבניה היו הראשונים שנגדם יושמה תוכנית "הפיתרון הסופי". בתחילה הוחלו עליהם צווים אנטי-יהודיים, כמו ענידת טלאי צהוב והוטלו עליהם הגבלות תנועה מחמירות. אחר כך הוחרמו נכסיהם והם הוכנסו לתוך גטאות. עם צאת פסח, באמצע אפריל 1944, רוכזו היהודים בבתי כנסת ומשם נלקחו והוכנסו לגטאות. כעבור זמן קצר נלקחו לאושוויץ ושם נרצחו.
גיטה עצמה לא היתה בבית באותו יום ולא נלקחה עם הוריה ואחיה. מאז לא ראתה אותם עוד. רק אחד מאחיה, חיים יעקב זליג, שרד. כעבור זמן קצר היא נתפסה וכמו רבבות יהודי האיזור, נקלחה ברכבת מסע לאושוויץ. בתוך שבועות בודדים נלקחו קרוב ל-132,000 יהודים מצפון טרנסילבניה למחנות ההשמדה. באושוויץ עבדה גיטה בבית חרושת לייצור נשק. בשלב מסויים נלקחה לד"ר יוזף מנגלה, שכונה "מלאך המוות" בשל הניסויים שערך בבני אדם. אורי זליג, אחיינה של גיטה, אמר שהיא לא דיברה על אותם ימים נוראיים שעברה שם.
עם שחרור המחנה שבה בחזרה לכפר הולדתה. כשהגיעה אליו נודע לה שאחד מאחיה נמצא בכפר סמוך. היא נפגשה עם אחיה הקטן, חיים יעקב, ואז גם נודע לה שמכל משפחתם רק שניהם נותרו בין החיים.
באותה תקופה הכירה את ליבו-מאיר זלמנוביץ. לפני המלחמה גוייס לצבא צ'כוסלובקיה, נפל בשבי ואחר כך גוייס לצבא ברית המועצות. עם סיום המלחמה, במהלך המסע חזרה לביתו, פגש את גיטה ותוך זמן קצר הם נישאו. יחד עם שתי בנות דוד שלו, היחידות שנותרו מכל משפחתו, עברו לגור בחווה שקיבל כחייל משוחרר מצבא רוסיה. למרות התנאים הנוחים להם זכו, החליטו כי עליהם לעזוב ולהגיע לישראל. ב-1949 עלו בני הזוג לישראל והתיישבו בנהריה, שם היה כבר אחיה, אחרי שעוד לפני כן היה במחנה גירוש בריטי בקפריסין.
שמוליק טסלר, קרוב משפחה של מאיר זלמנוביץ, סיפר כי "גיטה החליטה שבעקבות מה שעברה, היא תהיה אחות ותעזור לאנשים". היא יצאה ללמוד לימודי אחיות והשתלבה בבית החולים בנהריה.
בנהריה עבדה במשך עשרות שנים כאחות בבית החולים שבעיר. רבים מתושבי העיר הכירו אותה כדמות שהיטיבה איתם בתקופות אשפוז בבית החולים. "היא עבדה במסירות גדולה, תוך שהפגינה ידע ואחריות", אמר עליה הרב מייטליס. הוא הוסיף כי "תמיד בלטה אצלה אהבת האדם. למרות מה שעברה לא היתה מרירה". עוד ציין מייטליס כי "בנוסף לעבודתה כאחות בבית חולים היא נודעה בפעילותה הפילנטרופית. כולה היתה מסורה לתרומה לזולת ולמוסדות חסד, צדק ותורה".
בני הזוג זלמנוביץ היו מעורבים כל כולם בתרומה ובפעילות התנדבותית בקהילה. מאיר גם היה גבאי בית הכנסת הגדול בעיר והיה מוכר כ"קמב"ץ" של הרב ד"ר אהרון קלר, רבה הראשון של נהריה. מכריהם מספרים כי הם חיו בפשטות ובצמצום רב, וכשהיה צורך - תרמו ביד רחבה למי שנזקק לעזרה.
נוכח הזוועות שעברה באושוויץ, לא נולדו לבני הזוג ילדים. טסלר אמר כי גיטה ומאיר ראו בהם, ילדיהם של בנות הדוד של מאיר, כילדיהם. "הם היו מגיעים לבקר אותנו בקבוצת יבנה ואהבנו אותם מאד", נזכר. "כילד לא הבנתי למה אחרי נסיעה ארוכה בתחבורה ציבורית מנהריה ליבנה, הם היו חוזרים בסוף היום לנהריה. כשגדלתי הבנתי שבעקבות מה שגיטה עברה, היו לה סיוטים בלילות והיא לא היתה מסוגלת לישון מחוץ לביתה. הם מעולם לא יצאו לחו"ל". מאיר נפטר לפני 15 שנים ולפני שמונה חודשים הלך לעולמו גם אחיה.