לחיות בתמונות

סיי פאריש (רובין וויליאמס) חי בסרט. פיתוח, זאת אומרת. כמו חתיכת דיקט, שרק במקרה מחוברים אליה פנים, שם, אישיות ונשמה – מסתובב סיי על הקו בית-מיטה ריקה – חנות צילום. וכשאין לך חיים משל עצמך, מה נשאר? חיים של אחרים. אז זהו, שכאן נכנסת לתמונה משפחת יורקין. ננסי (קוני נילסן ההורסת – שילוב של ג'ולייט בינוש וג'ולייט לואיס) מייקל וג'יק הקטן יורקין הם תמונה מושלמת של משפחה אמריקאית כמו שרק בסרטים האמריקאים יודעים להציג.

ננסי ומייקל, מסתבר, הם מתעדים סדרתיים של חיי המשפחה שלהם. כל אירוע משפחתי, כל ברביקיו, כל אירוע יומולדת של הדודה מצד הכבשה זוכה לתיעוד מפורט של לפחות 36 תמונות אגפא בגודל 15על 20, צבעוני - מאט (בלי מסגרת). אבל לתחביב של היורקינים לאסוף תמונות משפחתיות מלוקקות שותף גם סיי פאריש, התמהוני ממעבדת הפיתוח. על הקיר בביתו (הזכרנו כמה הוא שומם ועזוב?) הוא תלה פסיפס של כל תמונות המשפחה, מימיה הראשונים ועד לזמן הנוכחי (ג'יק הקטן בן 10).

הוא מאוהב בננסי, מקנא במייקל על אשתו היפה, על בנו המושלם, על חייו הפוטוגניים ומסתפק בחיים שעוברים ליד, שלא נוגעים. חיים של מישהו אחר. הכל מתחיל להשתבש כשלדלפק מגיעה אישה יפה שמוכרת לסיי. כשהוא מפתח את סרט הצילום שלה, הוא נדהם, כועס ומאוכזב לגלות, אותה ואת מייקל בתמונות אינטימיות. התמונה המושלמת של המשפחה האידילית, בה היה שותף סמוי, נקרעת בפניו.

הפרולוג הארוך הזה מהווה קדימון לחציו השני של הסרט שמשנה את פניו והופך למותחן פסיכולוגי. אבל התפר בין שני הז'אנרים (דרמה משפחתית-חברתית, עם אמירה סמלית על מוסד המשפחה) (מותחן איטי שחושף את נקמתו של סיי במייקל יורקין) הוא הבעיה העיקרית שלו. בעוד ההתחלה הבטיחה משל מטריד ומערער על החברה האמריקאית וזיוף מאחורי הדימויים הריקים שלה (טד סולונז עושה זאת טוב הרבה יותר), ההמשך מנסה להביא לקריסת אישיותו של סיי וגילוי הצדדים האלימים שממילא חשדנו שקיימים אצלו. מסלול ההתקדמות של הסרט הופך לבעייתי, לכאורה מנותק מהקשר פסיכולוגי אמיתי ואטי מדי בהתפתחות העלילה.

אבל החשיבות האמיתית של הסרט לחובבי הקולנוע הביתי והתיעוד היא הופעתו של רובין וויליאמס שכבר מהרגע הראשון משיל מעליו את פני הליצן בעל שני השטיקים שלו ומתגלה כשחקן בעל יכולות דרמטיות מרשימות. למעשה, להוציא הופעתו הכובשת של וויליאמס (שמחזיק את כל הסרט על גבו) וההבלחות האסתטיות של קוני נילסן, הסרט עצמו הוא מוצר מפוספס למדי. למרות אורכו הקצר (90 דקות) נדמה כי הוא נמשך הרבה יותר ודווקא החלק השני – הקצבי יותר בפוטנציאל – הופך להיות לעוס ונסחב.

לאלה מבין הצופים שמבקשים להתנחם בתוספות מיוחדות, גם כאן צפויה אכזבה: נאדה, כלום, גורנישט מיט תפריט אינטראקטיבי. מעניין היה לשמוע ולראות את רובין וויליאמס מדבר על הופעתו, להאזין לרצועת הבמאי (מארק רומנק) ולנסות להבין באמצעותה איפה ומה השתבש לסרט הזה, שלא החליט אם הוא מייק לי אמריקאי או ז'ורז' סימנון מערב תיכוני. אבל למרות זאת, הסרט מספק כמה סצינות יפות (כמה נוגע ללב רובין וויליאמס כשהוא בוכה מכאב והתרגשות למראה התמונות הילדותיות שמצלם ג'יק הקטן) ומספר דימויים יפים. אולם הוא חסר מאוד וסובל מעריכה חסרת מעוף. מעריצי רובין וויליאמס ימצאו בו עניין רב (משהו כמו לשמוע את אמינם שר פתאום מוסיקת קאנטרי), אבל כל האחרים יכולים לדלג. החמצה.