ערב יום כיפור תש"ח, ספטמבר 1947, היה מתוח מאד בירושלים; כמדי שנה, מאז 1931, נאסר על היהודים לתקוע בשופר ברחבת הכותל המערבי במוצאי יום כיפור. באותה שנה האוירה הייתה מתוחה במיוחד, נוכח הדיונים שהחלו להתנהל באו"ם סביב המלצות הועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל (אונסקו"פ). היה ברור שהמציאות עומדת להשתנות ותוכנית חלוקת הארץ עומדת על הפרק, כמו גם ההבנה כי ייתכן וממש בקרוב יעזבו הכוחות הבריטים את הארץ. "המערכה הארץ- ישראלית" כינתה התקשורת העברית את מה שהתרחש בבניין האו"ם, ובינתיים בירושלים היו מי שהחליטו שבמערכה על זכותם בכותל, גם השנה יתקע בשופר, כמו שנעשה מדי שנה, למרות האיסורים.
כמדי שנה, מאז תחילת שנות השלושים, תכונה רבה ניכרה באזור הכותל במוצאי יום כיפור. עשרות שוטרים אנגלים נפרשו מרחוב יפו ועד הכותל, כמו גם על גגות הבתים מסביב. השוטרים הגיעו ללא נשק חם וצוידו באלות. המשימה המרכזית שלהם הייתה למנוע תקיעה בשופר. אבל הרחבה הייתה צפופה וקשה היה להבחין בנעשה בתוך ההמון. כשהסתיימה תפילת הנעילה של הספרדים נשמעה תקיעת שופר ואחריה שירת "התקווה". השוטרים זינקו לתוך הקהל, היכו את המתפללים באלות ועצרו את הנער משה ניימן ב ה-19, שגם נחבל קשה בראשו. הסערה החלה לשכוך ונדמה היה שהאירוע הסתיים, אבל אז, אחרי כעשר דקות, נשמע לפתע שוב קול שופר. גם הפעם ביקשו השוטרים לשים ידם על התוקע. שוב פרצה מהומה ובסיומה נעצרו שמונה בני אדם, בהם גם אברהם אלקיים, נער בן 14. אלקיים הוא שתקע בשופר והיה למעשה האחרון שתקע בשופר ליד הכותל המערבי עד 1967.
בשבוע שעבר הלך אלקיים לעולמו, מי היה מוכר במשך שנים כ"תוקע האחרון ליד הכותל".
סיפור ילדותו ונעוריו הם סיפור חייהם של יהודים רבים בירושלים של תקופת הישוב הישן; הוא נולד בשנת 1933 בעיר העתיקה בירושלים למשה וחביבה אלקיים. הוריו הגיעו לארץ ישראל ממרוקו, כל אחד לחוד. אמו עלתה בשנת 1910 בהיותה נערה בת 18, ביחד עם אביה, מהעיר מרקש שבמרוקו. גם אביו עלה לארץ ישראל ממרוקו. לפני שהגיע לארץ ישראל חי תקופה ארוכה בעיר טולדו שבספרד, אחר כך היגר למצרים שבה חי תקופה קצרה ומשם הגיע לארץ ישראל.
אחרי שהגיע לירושלים נישא ונולדו לו שני ילדים. אחר כך התגרש ומאוחר יותר נישא לחביבה ולזוג נולדו ארבעה ילדים, בהם בן הזקונים אברהם. איתם חיו שני ילדיו של האב מנישואיו הראשונים. לאב המשפחה היה בית מלאכה בעיר העתיקה ובו ייצר אוכפים ואביזרים שונים לסוסים.
המשפחה התגוררה ברחוב אגריפס שבשכונת סוכת שלום, סמוך לשוק מחנה יהודה. בספר זיכרונות שכתב, שחזר אברהם אלקיים את הווי החיים בירושלים של לפני 90 שנה.
"הייתה לנו שכנה שעברה מבית לבית והכינה את הקוסקוס במו ידיה. היא הייתה יושבת על הרצפה באחד החדרים, היינו פורסים סדינים והיא הייתה מפוררת את הקוסקוס ומפזרת על הסדינים למשך יום שלם. כך היה לנו מלאי של קוסקוס לכל החודש. הייתה לנו מאפיה שכונתית שהיו מחממים בה את התנור עם עצים וכל תושבי השכונה היו מביאים למאפיה מגשים של עוגות ולחם לאפיה. בימי שישי, תושבי השכונה היו מביאים חמין ונועלים את המאפיה עד למחרת, יום השבת. עם סיום התפילה בבית הכנסת הייתי ניגש למאפיה ומביא את החמין הביתה. אבא היה עושה קידוש והינו יושבים לאכול.
באותה תקופה לא היו מים זורמים במרבית בתי השכונה. היה לנו בחצר בור מים שצבר את מי הגשמים שירדו. המים ירדו מהגג דרך המרזבים ישר לתוך הבור עד שהיה הבור מתמלא. בשכונה היה בור גדול ומרכזי אליו כל הדיירים היו מגיעים עם דליים. כל אחד הגיע עם דלי קשור לחבל אותו הכנסנו לתוך הבור עד שהיה מתמלא מרימים את הדלי ושופכים לתוך הפח ושוב עוד דלי עד שהפח היה מתמלא ומרימים את הפח הביתה".
בספרו הזכיר שלא היה חשמל בבתים והאור היחיד בקע מעששית שלאורה גם למד והכין שיעורי בית.
כשהיה בן תשע אביו הלך לעולמו ואמו נאלצה לצאת ולעבוד במשק בית בכדי לפרנס את משפחתה. אברהם, שלמד בבית ספר אליאנס והיה תלמיד מצטיין, נאלץ לעזוב את הלימודים כיוון שהמשפחה לא עמדה בעלויות שכר הלימוד. כעבור זמן מה עבר ללמוד בבית ספר עממי תחכמוני.
כנער צעיר הצטרף לאצ"ל (ארגון צבאי לאומי). "תורת ז'בוטינסקי וארץ ישראל משכו אותי לתנועה, זכות גדולה נפלה בידי להשתייך למחתרת של האצ"ל", כתב בזיכרונותיו. "בכל פעולות הדבקת הכרוזים היה חשש להיתפס בידי הבריטים. באחד הערבים הגיע משוריין בריטי לשכונה, קראנו למשוריינים בשם 'גסטפו' ונהגנו להדביק את הכרוזים בזוגות. אותו הערב הדבקתי כרוזים עם חברי. ברגע שראינו את 'גסטפו' מתקרב והמקלע מסתובב לעברנו ברחנו לתוך חצרות השכונה ונעלמנו. לא נרתענו וזאת למרות שהיינו צעירים. הצטרפתי לאצ"ל בכדי לעשות הכל כדי להוציא את הבריטים מהארץ. עסקתי בעיקר במעקב אחרי מכוניות של הבולשת הבריטית, רשמתי את מספרי המכוניות את מיקומן ומסרתי את הרשימה למפקדי אפרים".
לפני יום כיפור תש"ח שאל אותו המפקד אפרים האם הוא יודע לתקוע בשופר, אברהם השיב בחיוב ונאמר לו כי הוא יתקע בשופר בכותל במוצאי יום כיפור. הוא סיפר: "הוא אמר לי שעלי להגיע לכותל ביום הכיפורים, ושם אקבל את השופר. הסכמתי לעשות מעשה שלא ידעתי מה יהיו תוצאותיו והשלכותיו. את המשימה שמרתי בסוד ואפילו בבית לא ידעו לאן אני הולך. אני זוכר את אותו יום כיפור בו יצאתי מבית הכנסת בשכונת מגורי ברחוב אגריפס ופניתי לכיוון הכותל. יצאתי מוקדם יותר ובדרך נכנסתי לבית הכנסת יוחנן בן זכאי. אחי דוד חגג שם את בר המצווה שלו ורציתי לבקר בבית הכנסת. משם המשכתי בדרכי לבית הכנסת "החורבה", הייתי עטוף בטלית, נכנסתי להתפלל עד שהתקרב הזמן ללכת לכותל.
זו פעם האחרונה שראיתי את בית הכנסת החורבה לפני שנהרס בידי הלגיון הירדני. סביב הכותל ניצבו שוטרים ובלשי המשטרה הבריטית ללא מספריהם האישיים. הם הסירו את מספריהם לאחר שקיבלו התראה מהאצ"ל כי שוטרים בריטים אשר יפריעו למהלך התפילה יועמדו בפני בית הדין של האצ"ל. הדרך לכותל נחסמה על ידי הבריטים אשר ערכו חיפושים על גופם של המתפללים בניסיון למצוא שופר", כתב בזיכרונותיו.
את השופר הבריחה על גופה נערה בת 16 וסמוך לכותל העבירה אותו לאדם אחר שהיה עטוף בטלית ואברהם לא ראה את פניו.
"לקראת שעת הנעילה הגבירו הבריטים את המשמרות סביב הכותל בעוד ההתרגשות בקרב המתפללים גואה וגוברת. הסתתרתי מתחת לטליתות של המתפללים וכשהגיע שעת התקיעה, תקעתי חזק מאוד. התקיעה המסורתית נשמעה מבין חומותיה של עיר דוד הנצחית. עם השמע התקיעה פרצו הבריטים לרחבת הכותל. רוחב הכותל היה חמישה מטרים בלבד והייתה עמוסה במתפללים. הם התחילו להכות עם אלות לכל עבר. המכות היו חזקות ואחד האנשים שלידי נפצע ודם ניתז ממנו והכתים את הטלית שלי. כל האנשים שנפצעו בתגרה עם הבריטים עמדו דום והקהל עמד והתחיל לשיר את התקווה. חייל בריטי שעמד והשקיף ממרומי הגדר זיהה אותי. לאחר השירה תפס אותי השוטר ונלקחתי לבית מעצר עם אנשים רבים נוספים".
זמן קצר אחר כך עזבה המשפחה את ירושלים ועברה לשכונת התקווה שבתל אביב. גם שם המשיך אברהם בפעילותו באצ"ל והשתף באימונים בנשק חם. כשקרבות מלחמת העצמאות הגיעו לתל אביב השתתף אברהם בלחימה בשכונת מנשיה בסוף חודש אפריל 1948 ובהמשך בקרבות לכיבוש יפו.
עם סיום המלחמה התגייס לצה"ל ושרת בחיל התותחנים בגבול הצפון. במלחמת קדש גויס לשירות מילואים והשתתף בקרב באזור רפיח.
ב-1958 נישא לשושנה שעלתה לישראל ממרוקו שבע שנים לפני כן. במשך השנים נולדו לזוג שלושה ילדים- אורלי, משה ושרון. בתחילה גרו בשכונת שפירא בתל אביב ואחר כך עברו לגבעתיים. אברהם עבד כטכנאי מכונות במפעל "סופר אמייל" במשך שנים רבות. אחר כך עבר לעבוד במפעל "טרה". שושנה עבדה כאחות בבתי חולים במרכז הארץ.
בכישרונו ובתבונת כפיו השתמש אברהם גם בשעות הפנאי שלו, כשעבד עם הצייר והפסל סמי בז'רנו ובנה עבורו פסלים שהוצבו ברחבי הארץ.
במלחמת ששת הימים נקרא אברהם שוב לשירות מילואים. ביום האחרון של המלחמה הגיע לירושלים וכשעבר עם חבריו ליחידה ליד שער האריות ביקש ממפקדו להגיע לכותל. "הסברתי לו שהייתי האחרון שתקע בשופר ב-1947 וחשוב לי להגיע לשם", כתב בספרו. הוא נענה בחיוב והוביל את חבריו לכותל, בדרכים שזכר מילדותו. כשהגיעו ביקש שופר מאדם שהיה שם ותקע בקול בשופר, 19 שנים אחרי אותו יום שתקע בהיחבא.