יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית בירושלים סלי מרידור, לשעבר שגריר ישראל בארצות הברית, יו"ר הסוכנות היהודית ויו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, התריע היום (רביעי) כי הכוונה לבצע שינוי מהותי בחוק הספרייה הלאומית - מהווה איום ממשי על המשך קיומו של המוסד.
"הדרישה לשינוי החוק הייחודי לספרייה הלאומית, שנשמר בסטטוס-קוו כבר כשני עשורים, הינה איום ממשי על המשך קיומו של אוצר העם היהודי לדורותיו", טען מרידור. "האוצר הגדול ביותר של הספרייה הלאומית הוא אמון הציבור שבזכותו מפקידים אנשים פרטיים את יצירותיהם ואוספיהם לטובת הציבור כולו ולתועלת הדורות הבאים. פגיעה בו תסכן את המשך הפקדת האוצרות הלאומיים. בימים אלה, של פילוג וסכנה תדמיתית למדינת ישראל, תמוהה הכוונה לפגוע בקונצנזוס כל כך חשוב תוך פגיעה קשה בנכס לאומי של כלל הציבור", הוסיף.
הספרייה הלאומית של ישראל נוסדה בשנת 1892, כמרכז עולמי לשימור אוצרות הרוח של העם היהודי. בשנת 2007, חוקקה כנסת ישראל את חוק הספרייה הלאומית המעניק לה מעמד עצמאי על פי חוק. זאת, על מנת לתעד את היצירה התרבותית במדינת ישראל ולספק גישה חופשית לכלל הציבור לאוספים הייחודיים האצורים בה.
"הניסיון לשנות את החוק שנחקק במיוחד ובהסכמה רחבה, מבלי להיוועץ עם הגורמים המקצועיים והבעלים האחרים של הספרייה ושותפיה לשנות חוק שנחקק במיוחד וברוב קונצנזוס, הינה התערבות גסה. היא המאיימת על המשך קיומה של הספרייה הלאומית, אוצר העם היהודי לדורותיו וערש התרבות הישראלית", טען מרידור.
"אסור שהספרייה תהיה בת-ערובה של כל גורם פוליטי, באשר הוא", הוסיף. "וזו היתה כוונת המחוקק, ממשלות ישראל ושרי החינוך לדורותיהם. פגיעה בעצמאות הספרייה הלאומית הינה פגיעה במורשת הלאומית, וביכולתה של הספרייה להמשיך וליהנות מהתמיכה החיונית של התומכים הרבים, בארץ ובתפוצות, התורמים באופן פרטי את אוצרותיהם ומכספם על מנת להבטיח את המשך קיומו של המוסד הלאומי הכה חשוב הזה".
בספרייה הלאומית מדגישים כי השינוי המוצע בחוק יגרום לנזק בלתי הפיך במעמדה של הספרייה, וכן לפגיעה בתרומות הפרטיות החיוניות להמשך תפקודה - שעמדו בשנים האחרונות על סך של כמיליארד שקלים. פרויקט המעבר הצפוי של הספרייה למשכנה החדש, לצד כנסת ישראל - עלול אף הוא להיפגע, נוכח השינויים המוצעים בחוק.
על החוק
חוק הספרייה הלאומית מדגיש את חשיבות עצמאותה של הספרייה ושל בעלי התפקיד בה, כך קבעו חברי הכנסת בחוקקם את החוק.
"חשוב להבטיח את האוטונומיה של הספרייה" - כך קבעה, עוד ב-1998, ועדת בדיקה בינלאומית שהוקמה על ידי שר החינוך דאז זבולון המר, נשיא האוניברסיטה העברית דאז חנוך נוטפרוינד, והלורד רוטשילד, והורכבה מבכירים בספריות הלאומיות הגדולות בעולם. בהמלצותיה הדגישה הועדה כי "הקמתה של מועצת מנהלים עצמאית, שתהיה לה שליטה וסמכות מלאה על הספרייה, היא המפתח להחייאתה של הספרייה הלאומית".
"הספרייה הלאומית צריכה להיות גוף מקצועי מרוחק ופטור מכל מעורבות ממשלתית בניהול השוטף שלו", נטען מראש הועדה פרופ' זמיר, בתהליך החקיקה בשנת 2004. "הספרייה הלאומית לא תיחשב חברה ממשלתית או חברה מעורבת, כי היא לא תהיה נתונה בשום אופן לפיקוח רשות החברות הממשלתיות. לא תהיה כל מעורבות או השפעה מצד הממשלה, שר בממשלה או גוף שילטוני אחר".
68 תומכים, 0 מתנגדים
החוק הייעודי לספרייה זכה לתמיכה ברוב קונצנזוס, ונשמר מאז בסטטוס-קוו כבר כשני עשורים. הוא הוגש על ידי 59 ח"כים מהרוב המכריע של סיעות הבית - ביניהן חילונים, חרדים, מסורתיים ודתיים, שמאל וימין - ועבר בקריאה ראשונה ברוב של 68 תומכים מול 0 מתנגדים. הנוסח הסופי התקבל בכנסת בשנת 2007, ללא כל התנגדות.