אני נכון להאמין לאהרן ברק רב התארים שהוא לא מבין למה ראוי להצמיד לו את התואר פריבילג, אבל בעצם אי יכולתו להבין, הוא חושף את עומק הבעיה של השסע החברתי והאתני בישראל. ראשית, יש להצביע בלי מורא על הסיבה שעמדת הפתיחה של ברק היא עדיפה על מי שמכונים "ישראל השנייה". בפשטות, ובלי התייפיפות, הסיבה היא היותו אשכנזי.
כאן צריך לבאר משהו: לא די בלהיוולד במשפחה ממוצא אירופי כדי להיות אשכנזי פריבילג. לשם כך צריך לחיות בישראל, ולאשרר באופן חייך את האתוס שמבכר את המערביות. זכויות היתר הן לא פרטיקולריות, הן קבוצתיות. גם הדיכוי הוא כזה וגם התיקון, ככל שאפשר לחשוב על משהו כזה, צריך להיות קבוצתי. ולכן ההיסטוריה האישית של ברק -היותו ניצול שואה, גודל חשבון הבנק שלו, מספר הדירות שברשותו - לא רלוונטית.
גם ההיתממות/תמימות שלו ביחס ליתרונו על אחרים היא בעצם מענה לשאלה הלא נכונה. השאלה שראוי היה לשאול היא כיצד התייחסה הקבוצה בעלת הכוח השלטוני והכלכלי לקבוצה שאליה אתה - אהרון ברק - משתייך. על כך חלוקות הדעות בין מי שסבורים שהציונות האשכנזית "הצילה" את המזרחים משוביהם הערבים והצעידה אותם לקראת קדמה, לבין מי שרואים את ההגמוניה לכל אורך ההיסטוריה הציונית כמי שהדירה, דכאה וגרמה לנחשול של האוכלוסיות שהגיעו מארצות האסלאם והבלקן.
את העדויות לעמדה המנחשלת והמבזה אפשר למצוא כבר ב-1909, ביחס להגירה מתימן, שעליה נכתב בעיתון "הצבי": "התימנים של היום הזה עדיין עומדים על אותה המדרגה השפלה של הפלאחים, ובעיני בריאות גופא וידיעת העבודה אינם יכולים להידמות אפילו לפלחים". ברל כצנלסון קבל על היחס של החלוצים לתימנים: "יש בינינו שלא די להם הניצול החומרי הנורא שהם מנצלים את התימנים, והרי נעשים ניסיונות שונים לשעבד את גופם למכים, נפשם למעליבים, להתעמר בנשיהם ובנותיהם, והרע הולך ומתגבר".
והרע אכן הלך וגבר. ב-1948 כתב העיתונאי אריה גלבלום ב"הארץ" על שהייתו במחנה עולים מצפון אפריקה: "לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת. וחמור יותר, חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והברברים שבמקומותיהם". על כך הוא זכה לרחוב על שמו.
תקצר היריעה מלפרוס את כל ההיבטים של הדיכוי עם קום המדינה, אבל חשוב להדגיש: הוא לא היה רק בגדר התנשאות או גזענות סימבולית. הוא היה קונקרטי לחלוטין. דוגמה מאלפת אחת מביא סמי שלום שטרית בספר "תולדות המאבק המזרחי בישראל". ראש מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית ברגינסקי אומר לפרוטוקול: "לקחנו 400 דירות שהיו מיועדות בשביל עולים קודמים מצפון אפריקה שעמדו לעבור לשיכון ונתנו אותם באשראי לעולים חדשים. לא פרסמנו הדבר. אני רוצה שנדע שבזה חטאנו, משום שלא היתה ברירה... הדבר נעשה מטעם פוליטי והומני כלפי הפולנים". ובן גוריון אומר על כך: "זה נכון, יש הפליה. זאת הפליה מוכרחת". הדוקטרינה השלטת היתה שהמזרחים יכולים להמשיך לגור באוהלים, בפחונים ובצריפים. הם הרי רגילים. העולים מאירופה לא.
ואם מישהו חושב שהעמדה המתנשאת והמנחשלת הזו התפוגגה עם השנים, מגיעים אירוע ואדי סאליב, הפנתרים, תנועת האוהלים, שיקום השכונות בניצוח מילטון פרידמן ושמחה ארליך ומביאים אותנו למפנה הגדול שבו מתפוגגת הגזענות הישירה ומופיעה טענת ה"התבכיינות", שמהדהדת במובלע גם מדבריו של אהרון ברק.
אמנון דנקנר ב-1983 כתב על הטענות בדבר אפליה כך: "הדם עולה לי לראש כשאני שומע את הקריאות המתחסדות האלה. מניחים אותי בכלוב עם אחד עם בבון אחוז אמוק ואומרים לי: או.קי, עכשיו אתם ביחד ותתחילו לקיים דיאלוג... אנו מכירים כי גם אתם הבאתם מורשת אדירה. נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטיין... אבל גם לכם היו דברים יפים: הכנסת אורחים, כיבוד אב ואם, מסורת פטריארכלית נהדרת".
אמת, אהרון ברק לא גס רוח כמו דנקנר. אבל אלה האדנים שעליהם נשענת היתממותו. הוא לא לבד בכך. את מקומה של הגזענות הבוטה תפסו טענות בסגנון "ההורים שלי הגיעו לכאן בלי כלום ובנו את עצמם בעשר אצבעות... אז מה הם בוכים". את אלה לא מעניינים המחקרים הסוציולוגיים שמאז שנות ה-70 מראים שוב ושוב שהאפליה כלפי מה שמכונה ישראל השנייה קיימת בחינוך, בשוק העבודה, באקדמיה, בתקצוב הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית ועוד ועוד. במקרה הטוב זה משעמם אותם. במקרה הרע הם מקימים מוסדות בלע כמו מרכז הכחשת החטיפות של ילדי תימן.
אבל בחזרה לאהרן ברק. אפשר להבין איך מי שהגיע לעמדה בכירה כל כך במערכת בעלת השפעה רבה כל כך לא יהיה מודע לפריבילגיה שלו (ואת הפריבילגיה ביחס לפלסטינים בכלל לא הזכרנו). אלו שני צדדים של אותו מטבע. האקדמיה ובית המשפט העליון הם "חסרי צבע" כביכול. הם לא צריכים להצטדק. היתרון שלהם הוא שקוף. באותה מידה שאף אחד (כמעט, ולמרבה הצער) לא מערער על הבכירות של ביאליק וטשרניחובסקי, נניח, על ר' ישראל נג'ארה ור' דוד בוזגלו בתחום השירה העברית, אף אחד גם לא חושב שמנהיג מרד ואדי סליב דוד בן הרוש הוא דמות חשובה בתולדות היישוב כמו דוד בן גוריון. וזה נכון, לא בגלל מבנה אישיות. בגלל פריבילגיה. ובמערכת המשפט אפילו הקבלה כזאת אין.