ההיסטוריה הציונית מלמדת: כשלא ידענו לגשר על מחלוקות - נשפך דם

"מן המקום בו אנו צודקים", כלשונו של יהודה עמיחי, מגיעים בעיקר לשומקום. תכנית לוין לתיקון מערכת המשפט מסתמנת כמקום כזה. איש איש מתבצר בעמדתו והצדק כולו עימו. הרפורמה מסתמנת כבר עכשיו, כשהיא עוד בראשיתה, כאחת המחלוקות הפנימיות העמוקות והטעונות בתולדות המדינה. הציבור נקרע לשני מחנות ויש מי שמלחך את קצותיו הלא לגיטימיים של הריב הפנימי. האמירות המסוכנות על מלחמת אחים חושפת את הכשל הקריטי והבסיסי: ניהול מחלוקת ופתרון סכסוך בתוככי החברה הישראלית.

למרות התחושה שגובה להבות כזה עוד לא היה, הרי זו אינה המחלוקת הראשונה, ככל הנראה גם לא האחרונה, המאיימת להכריע את גורלנו. חלקן אף הותירו בעקבותיהן פצעים שותתי דם שספק אם הגלידו עד עתה. המחלוקת מקודדת בדי אן אי היהודי. משחר ימי האומה התקיים פולמוס פנימי על אופי הממלכה, ויכוח בלתי פוסק שממנו אף התפתחה הזהות הלאומית. כדאי להרים את הראש, ולו לרגע, מעל הפוליטיקה, לצאת מהמקום בו אנו צודקים, ולהפיק את הלקח מתוך חכמת המעשה.

עוד בטרם קמה המדינה, נקרע העם בשאלת תוכנית החלוקה שהציע האו"ם. בן גוריון ומפא"י נטו להסכים, בגין וחרות התנגדו בכל תוקף. "האצ"ל", הצהיר בגין, "קורא לכל נאמני העם והמולדת להקים גוף... שינהל את המלחמה... להצלת המולדת מסכנת הביתור ולהצלת העם מפיזור ומכליה". הסוף ידוע. בגין וחרות נאלצו לקבל את דין מוסדות 'המדינה שבדרך', ישראל אמרה 'כן' לתוכנית החלוקה והמחלוקת נרגעה.

למעלה מיובל שנים מאוחר יותר, שוב הגיעה המחלוקת לנקודת רתיחה, הפעם בהתנתקות מגוש קטיף. כאב החורבן היה כבד מנשוא, אבל גם כאן החלטת הממשלה יושמה והצד המפסיד קיבל על עצמו בדמעות, בתפילות ובזעקות קורעות לב - אך מבלי להוביל לחורבן הבית - את דין המדינה.

היו גם מחלוקות בעלות סוף אחר: זמן קצר לאחר קום המדינה, עם הגעת אוניית הנשק 'אלטלנה' לחוף תל אביב, כשלנו בניהול המחלוקת והגענו למצב האסוני של יד איש באחיו. רגע לפני התהום, הרגע המסוכן ביותר אליו הגענו, התעשת מנחם בגין, וקרא "לא תהיה מלחמת-אחים בעוד האויב בשער!" וקיבל עליו את דין המדינה.

החלטת ממשלת מפא"י להסכים לקבל שילומים מגרמניה, שנים ספורות אחרי השואה, גרמה לאופוזיציה של בגין דווקא לטעות בניהול המחלוקת. בשיא המאבק בהחלטת הממשלה כינה אותה בגין "ממשלת פושעים" והצהיר ש"הדבר לא יקום ולא יהיה, אלא על גופותינו, על נפשותינו ודמינו". המון תומכיו צר על הכנסת, פצע כמאה שוטרים, ניפץ את חלונותיה ורגם באבנים את חברי הכנסת שבפנים, שחלקם אף נפצעו. ההסכם עבר במחיר קרע פנימי כבד.

וכמובן גם המחלוקת על אוסלו. גם כאן החליטה ממשלה חוקית על מהלך שלטוני, גם כאן התקשתה האופוזיציה לקבל את הדין, וגם כאן הוכרעה המחלוקת לטובת החלטת הממשלה, אך במחיר כבד מנשוא של רצח ראש הממשלה, רגע של שפל עצוב ומסוכן בחיי המדינה.

הלקח ברור: בכל המחלוקות הגדולות ידה של הכרעת הממשלה על העליונה. השאלה היחידה היא האם ידעו המתנגדים לעצור בזמן. כשידעו לעצור בזמן, נמנעה שפיכות דמים. כשלא ידעו, נשפך דם ונותר פצע כואב ומדמם בלב החברה הישראלית.

אנו עומדים עתה נוכח אתגר ציוני משמעותי: ניהול המחלוקת המאיימת להכריע ושמירת הלכידות הפנימית. אם נלמד את לקחי העבר, ננהל את המחלוקת במלוא החריפות, בדרך של הידברות ומתוך שותפות בברית גורל וייעוד, נשיג הסכמה. אם לא נלמד, לא נעצור בזמן, ניגרר לריב מר ומדמם, ועדיין יקוב הדין את ההר. הנשכיל לעצור בזמן?

הכותבת היא עו"ד אפרת שהם הילדסהיימר, מנכ"לית הקרן למנהיגות ציונית