זו איננה הפעם הראשונה בה אני מתריע מפני הסיכון הטמון ב"חוק בן גביר", ומהגישה שהוא מייצר. דומני שכל מי שחווה את הימים האחרונים, מתחיל לפחות "להרגיש" במה המדובר.
לצערי, לאור המחלוקת העמוקה, כמעט כל משפט של השר בתיווך התקשורת, משאיר את המחנות השונים בעמדתם: מחנה אחד מכריז: "בא לעבוד!" ומנגד המחנה השני מכריז: "הכל דיבורים!".
לא נכון בעת הזאת לתת ציונים לתפקודו של שר שטרם חימם את הכסא, אלא להתמקד בסכנה נקודתית אחת, שעדיין ניתן לשנות ולצמצם את נזקיה.
שיטור באופן כללי הוא מקצוע מורכב, ושיטור בחברה רווית מיעוטים, הוא עולם ומלואו מבחינה מקצועית. גם כשמדובר בטרור ולא בפשיעה, יש להבחין בדרך הטיפול הנכונה בטרור חוץ שמגיע מעבר לגבול, ובין הטיפול הנכון בטרור פנים הצומח כאן בקרבנו מקרב תושבים ואזרחים.
בטרור פנים, המטרה ארוכת הטווח היא לעולם לפעול בנחישות לצמצום המוטיבציה לטרור, אחרת נהיה תלויים רק ביכולת (המוגבלת מאוד) לזהות מראש מפגעים בודדים. תושב מזרח ירושלים ככל שיש לו מוטיבציה, איננו צריך לחצות גבולות וגדרות, להסתנן, להשתמש בסייענים ועוד, זאת בכדי לפגע חלילה בסביבת מקום עבודתו.
כדי לחדד את המסר, אתעלם לרגע מההקשר האסטרטגי, הקשור לאווירה בזירה הפלסטינית ולגורמים לו, ואתייחס רק להצהרה ספציפית שהושמעה על יד השר בן גביר לאחר שני הפיגועים הקשים שאירעו בשבת, כפי שאבהיר להלן.
התסכול של מקבלי ההחלטות מובן. זהו אינו מטח מהרצועה בו יש אויב מוגדר מולו ניתן להגיב, לגבות ממנו מחיר ולהחזיר את ההרתעה. בליל שבת למשל, האויב הנראה לעין נוטרל ומת, הזעם גדול ובצדק רב, והפוליטיקאי הרגיש שמצפים ממנו "להגיב" ואין לו באמת מה להציע כתגובה.
אינני יודע אם ההדלפות מהקבינט מהימנות, אם כן, אני שמח שגורמי הביטחון בלמו הצעות של תגובה מול רצועת עזה, שעשויה הייתה להיות "הצגה" של "הנה, עשינו משהו", אולם חוץ מפריקת תסכול, אין לה שום ערך בטחוני, להיפך. אתעלם גם מהדיון המביך סביב אטימת הבית.
מה שהקפיץ אותי, היא ההכרזה על הנחיית השר בן גביר למשטרה להרוס בנייה בלתי חוקית בירושלים. למי שאיננו מתמצא: המשטרה איננה אמונה ואין לה סמכות להריסת בנייה בלתי חוקית. זו משימה של העירייה. המשטרה מקצה כוחות לאבטחת ההריסה, כמו כל אבטחה של פעולות אכיפה אחרות דוגמת "הוצאה לפועל".
עיריית ירושלים, על כל מורכבות העיר המיוחדת הזו, פועלת זה שנים בשיטתיות להריסת בנייה בלתי חוקית, באופן שנתפס כפעילות אזרחית שאיננה קשורה לביטחון, אלא לחוקי התכנון והבנייה שבסופו של דבר משרתים את האזרחים. במקרים רבים, ההריסה מבוצעת באופן עצמאי על ידי מפר החוק, לאחר שמוצא נגדו צו הריסה.
הכרזה תקשורתית כאילו זהו צעד הקשור לפיגוע, מייצרת נזק חמור לתפיסת נורמת הציות לחוק של אזרחים או תושבים, שעד כה הבינו את פעולות העירייה בדרך הנכונה.
עדיין לא מאוחר לשנות גישה
אינני דן רק בהפרות הסדר החמורות שהחלו לאחר פעולת הריסה זו, שהביאו עד כדי ירי חי, זאת בניגוד לרוב המכריע של ההריסות הזכורות לי מהעבר. החשש הגדול הוא המסר "ביום שאחרי". מרגע זה, המסר הבעייתי הוא: העירייה היא שמענישה קולקטיבית את האוכלוסייה. אם יש סיכוי לשיפור הבטחון האישי בירושלים ושיתוף הפעולה של האזרח עם הרשויות, הרי שפגענו בו קשות, בהצהרה אחת מיותרת. ברגעים אלה נחשפתי להכרזה בג'בל מכבר, על שביתה כללית במחאה על "מדיניות הרס הבתים של הכיבוש".
אקדים ואומר הצהרות פוליטיות במדינה דמוקרטית הן הצהרות לגיטימיות, אולם כאשר הן מתחברות לאכיפה בתחום כלשהו (למשל "הנחיתי ל..."), הן משדרות מסר לא שוויוני והתוצאה הרסנית, הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך.
עדיין לא מאוחר לשנות גישה (כמובן ככל שייבלם החוק שיסמיך את השר להפוך את המשטרה לפוליטית גם "דה- יורה"). מי שמבטיח וגם מעוניין להביא לתוצאות חיוביות, הן בתחומי הפשיעה והן בתחומי הטרור- חשוב שיבין נקודה זו לעומקה. לכל הצהרה יש אפקט, ולא תמיד רצוי.
רוני אלשיך הוא סגן ראש השב"כ והמפכ"ל לשעבר במשטרת ישראל