יוסף מושלך לבור על ידי אחיו בעיקר בגלל האובסס המוזר שסיגל לעצמו, לספר על חלומותיו המגלומנים לאחיו. חלומותיו אמנם היו נורא מגוונים מן ההיבט האינסטורמנטי, אך המסר היה מונוטוני: תמיד, בסופו של דבר, האחים מצאו עצמם משתחווים ליוסף.
לא בכדי סיפר יוסף את חלומותיו. מדובר באובסס עם מערכת הנמקה. החלום הוא סוג של נבואה שהיא סוג של קול פנימי. יוסף לא היה אח למשפחת איכרים, אלא בן למשפחה ממנה מתפתח עם ישראל. שאלת המעמדות במשפחה זו היא שאלה משמעותית. אופיו של עם ישראל מתעצב על פי דיוקנם של בני יעקב. בשל כך היה ליוסף חשוב כל כך גם להגשים את החלומות, קרי: לגרום לאחים להשתחוות לו עת מלך במצרים. בדרך זו ניתן אולי להבין גם את האובסס של האחים. לזרוק אח לבור עם נחשים, איך נאמר בעדינות, אהרון ברק לא היה מת על זה. כנראה שהסכסוך היה רציני יותר ממריבה משפחתית בליל הסדר.
נכון, זה עדיין לא מניח את הדעת (שום סיבה בעולם לא מצדיקה מכירת אח לישמעלים), אבל כל מי שקורא בתנ"ך מבין כי גיבורים הוליסטיים להזדהות עימם באורח טוטאלי עדיף לחפש בערוץ הילדים. אם נתחיל לחפש סיבות רוחניות לקנאותם של אחי יוסף, ניאלץ להסביר גם מדוע דוד המלך חטא עם בת שבע, על שום מה משה היכה בסלע ולא דיבר עמו, למה הרג שאול את כהני נוב ועוד. אין כמעט מנהיג תנ"כי גאה שהתורה לא מספרת לנו על חטאיו.
קראו לי אוהב אלוהים, קראו לי משוחד, אבל אני מוצא את חוסר השלמות הזו נוגעת ללב. סיפורי התורה הם הכל, זולת יחסי ציבור לאלוהים ובני עמו. אנחנו יוצאים שם כל כך רע, שאילולא היה מדובר בתורת אמת, הייתי חושב שהמוסלמים כתבו הכל כדי לדפוק אותנו. בניגוד לדתות אחרות, התורה איננה מפתחת מיתוסים. הכל בר השגה. כולם חוטאים. גם חוקית, היהדות איננה מתכחשת ליצרים כמו שעושה, למשל, הנצרות. ועל זה אמר הרב קוק (ללא ספק איש המאה הקודמת): האדם לא נולד כדי שלא יחטא, אלא כדי שכשיחטא ישוב.
סיימנו להפעם. נהניתם? תודה, אני הייתי חנוך דאום. לא נהניתם? אני הייתי שי גולדן. כעת, לכו להצביע.
תסמונת דאום
ולרגל הבחירות: הקמפיין!
* חנוך דאום. מסורת של פובליציסטיקה (שימו לב לשימוש הכפול ב"מסורת")
* חנוך דאום. כי צריך אמונה במדינה
* שי גולדן יחלק את ירושלים
* אין אמנות טובה. אין ביקורת אמנות משובחת. אין סיבה להצביע ל"גלריה"
(ההתעלמות מ"בקצב השורוק" - החלטה אסטרטגית)