מעל שלושים שנה שאני ישראלית, מאז היותי ילדה כבת 10 שהוריה הקריבו את עצמם, השאירו מאחור שפה, תרבות חברים ונופי ילדות ועלו לישראל, והכל כדי שילדיהם יגדלו בארץ אליה ירגישו שייכים, במדינת העם היהודי. שלושים שנה שאני חיה במדינה שהיא הבית היחיד שלי בעולם אבל זהותי תמשיך לעמוד בה למבחן, והיום - יותר מתמיד.
במשך שנים שמעתי איך להיות רוסיה זה ספק יהודייה. במשך שנים נאלצתי, אני ומיליון וחצי כמותי, להוכיח שוב ושוב את שייכותנו למקום, את מחובותינו למדינה, את זיקתנו לארץ האבות. לא משנה כמה תרמנו בין אם במסגרת הצבאית או במסגרות אזרחיות - זכויותינו וזהותנו היהודית עמדו וממשיכות לעמוד כל פעם מחדש במבחן בפני רשויות שונות ומשונות של המדינה- בין אם הרבנות, בית הדין הרבני או משרד הפנים.
ובתוך כל הספק שניסו לטעת בי ובמיליון וחצי ישראלים דוברי רוסית - ידעתי תמיד כי אני מוגנת. מוגנת על ידי בית המשפט הגבוה לצדק, שיודע לעצור אופנות פוליטיות מתחלפות. מוגנת מפני פוליטיקאים פופוליסטים שממשיכים לקרוא לנו אופורטוניסטים שהגיעו בשביל "סל קליטה" וממשיכים לפעול כדי לנסות ולשלול מאיתנו את זהותנו היהודית. בית המשפט שיודע למצוא את האיזונים בין פוליטיקה צרה ומגזרית למדינה יהודית ודמוקרטית שיודעת להכיל מגוון תפוצות. ידעתי שאני מוגנת על ידי אותו בית משפט שכיום עומד תחת מתקפה פרועה, שלא לומר הפיכה, שמשמעותה תהיה אור ירוק לשלילת זכויותינו וזהותנו.
תרומתה האדירה של העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר למדינת ישראל היא נתון שלא ניתן להתווכח איתו. אין חולק שדוברי הרוסית שינו במשך למעלה משלושה עשורים את המדינה לטובה ותרמו לבנייתה גם חברתית וגם כלכלית כמעט בכל תחום אפשרי: ברפואה, בהיי-טק, במקצועות המדעים וההנדסה, ביחידות מובחרות בצה"ל ובשירות הציבורי. לא סתם נכתב עלינו "המיליון ששינה את המזרח התיכון".
ועם זאת, 30 שנה אחרי שאנחנו נושאים בכל החובות בשיעור לא פרופורציונאלי לאחוז שלנו באוכלוסייה -יש לנו עדיין פחות זכויות מכל אזרח אחר במדינה-יהודי או ערבי. למה פחות? כי אנחנו הציבור היחיד שנשללה ממנו הזכות הבסיסית להתחתן במדינתנו. אותה מדינה שקיבלה אותנו לפני 30 שנה והכירה בנו כיהודים, היום, בכובע אחר, באה ואומרת, מבחינתי אתם לא יהודים, עד שלא תוכיחו אחרת.
ושוב, גם אנשים שכבר הוכרו כיהודים על פי ההלכה לפני 30 שנה אינם יכולים להתחתן במדינתם מבלי שהם נדרשים שוב להוכיח את יהדותם. יותר מזה, אם הם אינם מצליחים להוכיח שוב, כי המסמכים שנמסרו למשרד הפנים כבר אבדו, כי צילומי הקברים באוקרינה כבר לא עדכניים, כי ההורים שלהם, הסבתות שלהם כבר מזמן לא איתנו, כי עברו 30 שנה בהם אף אחד לא העלה ספק לגבי יהדותם, כולל הם עצמם, נחשו מה, ברירת המחדל בכל המקרים האלה היא לשלול את הזהות שעימה הם הולכים כל חייהם, לשלול את זהות הילדים שלהם, בלי סנטימנטים ובלי הסברים.
אני זוכרת איך בתור ילדה ברוסיה הצלחנו להשיג בדרך לא דרך מצה לחג הפסח, איך סיכנתי את חיי ואת חיי משפחתי כשהגעתי עם אותה מצה לבית הספר ועמדתי בראש מורם מול מתקפות של ילדים. הבריונות שהופנתה כלפיי אז, כילדה יהודייה בסביבה אנטישמית, מופנית כלפיי גם כיום בארצי מצד הממסד שלקח בעלות על היהדות - והיא כואבת הרבה יותר.
לא זו בלבד, אלא שעננה חדשה מרחפת מעל ראשינו - מעל ראשיהם של כ-20% מאזרחי מדינת ישראל ולמעלה משלושה מיליון נכדים ונכדות ליהודים - שינוי סעיף הנכד בחוק השבות. אותה הצעה שהניח השר בצלאל סמוטריץ לפני מספר שנים, וכיום הוא נחוש לקדמה יותר מתמיד. להצעה זו יש השלכות לא רק עבור מי שטרם השלימו את עלייתם לישראל, אלא גם עבור מי שכבר חיים בה כמה עשורים. שלא נטעה, לא מדובר בשינוי של סעיף זניח בחוק, אלא בשינוי בתפיסת הזהות היהודית - מתפיסה לאומית ציונית לתפיסה דתית הלכתית. צעד שיביא להעמקת ההדרה החברתית של ישראלים דוברי רוסית, להעמקת התפיסה שאנחנו לא שייכים לכאן, שאנחנו סוג ב'.
היום, יותר מתמיד אני חוששת. מפחדת על מעמדי ועל מעמדם של רבים בחברה הישראלית, שבהעדר בית משפט חזק יכולים למצוא את עצמם במהרה נרמסים תחת גלגלי הפוליטיקה הדורסנית. אני חוששת כי נדמה שמבצרנו האחרון, בית המשפט, הולך ומאבד מכוחו ומהשפעתו. עוד לא מאוחר לעצור את השיטפון, זוהי בדיוק השעה להיאבק גם בכנסת וגם ברחוב, לא רק משמאל אלא מכל חלקי החברה שרוצים שנמשיך לחיות כאן בשוויון, שרוצים שמדינת ישראל תמשיך להיות בית לאומי ודמוקרטי לעם היהודי.
עו"ד מיכאלה לוין שמיר היא סמנכ"לית המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, ממייסדי עמותת "לובי המיליון" וחברת הועד המנהל של שדולת הנשים. ב-25.1.23 יתקיים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן כנס "חוק השבות כמקרה בוחן לשאלת הזהות היהודית" בהשתתפות נבחרי ציבור, רבנים וארגונים אזרחיים.