זלמן אברמוב, ממקימי שייטת 13 ואחד ממטביעי אוניית המלחמה המצרית "האמיר פארוק" במלחמת העצמאות הלך היום (רביעי) לעולמו במושב מרחביה בעמק יזרעאל. "אחרון הנפילים של מושב מרחביה", אמרה עליו דליה פלק, חברת המושב.
הוא נולד במרחביה בשנת 1926 להורים בת שבע ואפרים, שעלו לארץ ישראל ב-1920 וכעבור שלוש שנים הצטרפו למרחביה שהוקמה בשנת 1911. לזוג היו עוד שני בנים צעירים יותר. ב-1946 התגייס לפלמ"ח ובתחילת קיץ 1947 הועבר לפלי"ם, שהייתה היחידה הימית של הפלמ"ח. במסגרת זו עבר קורס מפקדי סירות. באוקטובר 1947 עבר קורס קציני חבלה בפיקודו של חיים זינגר, ובדצמבר של אותה השנה השתתף בהורדת מעפילים מהספינה "הפורצים". לאחר מכן ועד 15 למאי 1948 היה ב"פלוגת-הנמל" בחיפה.
במהלך המלחמה הוחלט להקים יחידה של סירות נפץ שישמידו את אוניות המלחמה המצריות שהעניקו לצבא מצרים עליונות ימית ואיימו על חופי ישראל, זלמן צורף ליחידה שעליה פיקד יוחאי בן-נון. לצורך הכשרת הלוחמים להפעלת סירות הנפץ הגיע מאיטליה לישראל פיורנצו קפריוטי, מדריך מיומן בשיטת הלוחמה הזאת והוא אימן את הלוחמים הצעירים בנשק הסודי.
היחידה הקטנה השתכנה במלון בעיר העתיקה בטבריה, שרובה הייתה ריקה אחרי שהתושבים הערבים עזבו אותה כמה חודשים לפני כן, באפריל 1948. את המלון ניהל זוג ניצולי שואה שלא ידעו עברית ותיקשרו עם הפלמ"חניקים הצעירים ביידיש הדלה שהם שמעו מהוריהם. אברמוב סיפר שאותו זוג, מוטקה וליובה, היה מחכה להם עם ארוחות משובחות בכל שעה משעות היממה, גם בשעות לילה מאוחרות כשיצאו מאימונים בלב הכנרת. סיפור הכיסוי ליחידה שהגיעה לאימונים בכנרת היה כי מדובר באנשי חיל הים שתפקידם יהיה לחלץ טייסים שינטשו את מטוסיהם הפגועים.
לדברי זלמן, קפריוטי שאל את בן-נון מתי יגיעו אליו הלוחמים לאימונים משום שהוא התקשה להאמין שהפלמ"חניקים היחפנים שלא לבשו מדי צבא ולא נהגו להתגלח, הם אכן אלו שיבצעו את המשימה אליה נועדו. מאוחר יותר למד להעריך את המסירות ותחושת השליחות שליוו את הלוחמים אותם אימן והחל לסמוך עליהם. ב-15 באוקטובר יצא צה"ל למבצע "יואב" בנגב, שנועד לדחוק את הצבא המצרי ולשחרר את היישובים המנותקים. הוחלט כי במסגרת המבצע תופעל היחידה הימית, כדי לפגוע בספינות המלחמה המצריות שהובילו תחמושת ולוחמים לאזור רצועת עזה.
מבצע הטבעת הספינות היה אמור להיערך בצהרי 22 באוקטובר, לפני כניסתה לתוקף של הפסקת אש עליה הסכימו הצדדים. מדובר היה בפעולה באור יום, בניגוד לתורת הלחימה עליה התאמנו, ולפיה יש לפעול בהפתעה בחשיכה. לבסוף נדחתה הפעולה לחושך בטענה כי המצרים הפרו את הפסקת האש.
חמישה לוחמים השתתפו בפעולה הנועזת: את שלוש סירות התקיפה השיטו זלמן, בן-נון ויעקב ורדי ובסירה שנועדה לאסוף אותם אחרי שינטשו את סירות הנפץ, שטו יעקב ריטוב ויצחק ברוקמן. אגב, במהלך האימונים התנגד קפריוטי לצירוף סירת איסוף למבצע. "הוא אמר לנו - 'או שנהרגים או שהולכים לשבי'", סיפר זלמן. "הוא אמר לנו - 'אתם כנראה לא כאלה גיבורים גדולים'. אמרנו לו שאנחנו חוזרים הביתה לאמא והוחלט להוסיף למבנה התקיפה סירת אם לאיסוף הלוחמים".
זלמן היה הראשון במבנה שהשיט את סירת הנפץ שלו, שהייתה עמוסה ב-300 ק"ג של חומר נפץ לעבר אוניית "האמיר פארוק". במבצע הוטבעה גם אוניה נוספת שאיבטחה אותה. מבצע זה נחשב לראשון של שייטת 13 שזלמן נמנה על מייסדיה.
אחרי המלחמה החליט ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, להעניק 12 עיטורי גבורה, העיטור הגבוה ביותר, ל-12 לוחמים בקרבות מלחמת העצמאות. הוא החליט כי רק אחד ממטביעי האוניות המצריות יזכה לאות והוא הוענק למפקד המבצע, יוחאי בן-נון. לזלמן ולשלוש הלוחמים הנוספים שהשתתפו במבצע הוענקה תעודת הערכה מידי בן גוריון.
זלמן יצא לקורס קצינים והמשיך לשרת בחיל הים. לאורך שנים רבות היה מגיע להרצות ללוחמי השייטת ופעמים רבות הלוחמים הצעירים היו באים לבקר אותו במושב. אחרי שהשתחרר משירות קבע שב למושב, למשק המשפחתי. הוא נישא לרחל, גם היא בת מושב מרחביה ולזוג נולדו שלוש בנות - זהר, אורה ותמר.
אברמוב גידל צאן ומטעים והעבודה הקשה בחקלאות הייתה הפרק המשמעותי והארוך בחייו. בנוסף, גם מילא את תפקיד שומר השדות של המועצה האזורית עמק יזרעאל. בשנת 1964 יצא עם משפחתו בשליחות מדינת ישראל לסייע לחקלאים איראנים, שכפריהם נהרסו ברעידת אדמה וייעץ בתחום גידול צאן. היה זה במסגרת משלחת מדריכים חקלאיים שיצאו עם בני משפחותיהם.עם הקמת היישובים ברמת הגולן, אחרי מלחמת ששת הימים, עבד כמדריך לגידול צאן בישובים הצעירים.
רכיבה על סוסים הייתה תחביב אהוב עליו במיוחד והוא ממייסדי וממארגני ארועי ה"סוסיאדה" שנערכו במשך שנים רבות בעפולה. זלמן היה סבא לעשרה נכדים ונכדות ול-14 נינות ונינים. יחד עם אשתו, רחל, היה שותף פעיל ואוהב בחייהם. הלווייתו תיערך מחר ב-15:30 במושב מרחביה.