הביטוח הלאומי הודיע היום (ראשון) בגאווה על הגדלת הקצבאות - לנכים, ילדים וקשישים. אך הגידול בקצבאות הוא מינורי. אצל הנכים קצת יותר, אצל הילדים קצת פחות - ואצל הקשישים הסתכם הגידול ב... החזיקו חזק: 84 שקלים לחודש. כמה זה יוצא בשקלים, אתם שואלים? ובכן, החזיקו חזק שוב: כל אזרח ותיק במדינת ישראל יזכה לתשלום של 1,680 שקל לחודש, במקום 1,596 שקלים עד כה.
אפשר להסתכל כמובן על חצי הכוס המלאה, אבל רק בתנאי שמילאתם אותה במי ברז (שגם מחירם עלה היום), כשרשעים כמוני מסתכלים - הם רואים תוספת של פחות מ-3 שקלים ליום. על זה בדיוק נאמר: "לעג לרש".
הייתי מניח לזה כאן, שהרי הימים אינם קלים וגם המדינה נאלצת להדק חגורה ו... טוב נו, לא באמת: הימים אולי לא קלים, אבל המדינה ממש לא מהדקת חגורה, עת ממשלה מנופחת ובזבזנית אחת מחליפה ממשלה מנופחת ובזבזנית אחרת: משרדי ממשלה מפוצלים וניתנים קרעים-קרעים לכל דורש כבוד - ואין פוצה פה ומצפצף. ועוד לא דיברנו על הלשכות, הסגלים, ההוצאות המיוחדות והעלות העקיפה במינויים חדשים שיערוך כל שר כדי לסמן את הטריטוריה.
אתם יודעים מה? על שלושה ועל ארבעה... ככתוב - אפילו על זה לא אוכיח את הממשלה הנכנסת, שהרי הקודמת הייתה בזבזנית אף היא, בחסות החוק הנורבגי שעל גבי ההתנגדות לו נבחרה (בקושי) מלכתחילה. כי כבר למדנו שבמקומותינו דיבורים לחוד ומעשים לחוד: איך אמר אריק שרון: "דברים שרואים מכאן"?
אז מסתבר שמה שרואים נבחרינו הוא בעיקר את הקופה הציבורית, זאת שמעוררת אותם להסתער יותר מכל מחויבות אידיאולוגית. אז על מה יצא הקצף? על התוספת החצופה, הפרועה, המושחתת - תבחרו אתם את הביטוי ההולם, שנטלו לעצמם חברי הכנסת רק היום, כלומר - מהיום הראשון של השנה החדשה.
זוכרים את הקשישים שנדיבותו הפראית של המוסד לביטוח לאומי (לא בו האשם כמובן) גרמה לו לא רק להעניק להם עוד 84 שקלים לחודש, אלא אף להתגאות בכך שקבלת התוספת לא כרוכה בשום ניירת או בירוקרטיה, אלא שהזכאים יקבלו אותה ישר לחשבון הבנק שלהם (וואו!).
אז בואו ונשווה אותם, במספרים, לחברי הכנסת: המסכנים, שרוב משכורתם הולכת לבנק (כי חלק גדול מיתר ההוצאות אפשר לקמבן דרך תקציב "קשר עם הבוחר", מימון מפלגות, פורום ידידי השקר כלשהו - ועוד שאר פתרונות שנועדו להפיל כמה שקלים לכיסי אלה המכונים "נבחרים"), עלו בסך הכל במשהו כמו 1,800 שקלים לחודש, מבערך (בסכומים האלה כבר לא סופרים את השקל הבודד) 45,000 שקל, ל-47,000.
אני שב ומזכיר שלחלק מהם יש הכנסה מהיותם גמלאי כוחות הביטחון, בעלי רכוש, שותפים בעסקים ועוד. הם חסינים בפני תיאומי מס שונים ומשונים. זאת ואף זאת: שכרם של הח"כים התעדכן אוטומטית, בגלל הצמדה לשכר ה... אתם יודעים מה? מה זה משנה - אוטומטי או לא? הרי אם הם היו נורא רוצים לשמש כדוגמא אישית במדינה שאזרחיה מצטמצמים מחודש לחודש וזוגות צעירים מתרחקים בה מדירה, הם היו מכנסים ישיבה שלא מן המניין, בעת הפגרה ומכריזים שלא יהיה כדבר הזה. הרי ראינו אותם עושים זאת כבר בגין זוטי זוטות. רק שהפעם לא נמצאו אפילו מספיק צדיקים בסדום שיחתמו על קריאה ליו"ר הכנסת לערוך דיון דחוף שימנע את נעיצת האצבע הזאת בעיני הציבור.
אבל עזבו אותנו, בואו ונדבר עוד קצת על הקשישים: מה הם יכולים כבר לעשות עם עוד כמה עשרות שקלים לחודש שייטיב את מציאות חייהם הקשה של רבים מהם? לקנות עוד לחם ולהקפיא כדי להפשיר ביום סגריר? הן גם החשמל התייקר - והקפאה וחימום מחדש שניהם צרכני אנרגיה, לא? אולי יפנקו את עצמם באיזו תרופה? עם קצת עזרה מקרובי משפחה הם יוכלו לרכוש בבית המרקחת הקרוב איזה כדור להפחתת כאבי ראש. אולי.
ואפשר שירעיפו ממונם על הנכדים והנינים, אף על פי שדמי החנוכה כבר מאחורינו: כמה ביצי הפתעה אפשר לרכוש בכסף הזה, יש למישהו מושג? בטח לא לחברי הכנסת שיכולים לרכוש אותם מתקציב "קשר עם הבוחר" או לרשום אותם ככיבוד לאספה אידיאולוגית שבה ידונו בכובד ראש על פיצול המשרד הבא.
לא מדובר פה על ימין ושמאל, לא מדובר פה על חרדים מול חילונים, לא על אשכנזים וספרדים, מדובר פה על 47,000 שקל מול 1,600, על כבוד וייקר מול גבו השבור של הקשיש שנובר בפח הזבל, שמא יימצא שם איזה דבר בעל ערך. מדובר על הבושה, הבושה של כולנו, של כל אזרחי מדינת ישראל באשר הם, אבל בעיקר הבושה שצריכה הייתה לכסות את פני 120 המכונים "נבחרים" (שלא יצטרכו כמובן לדאוג לעתידם הכלכלי, אפילו לעת זקנה, בחסדי חוקי הפנסיה הנדיבים שנגזרים ממעמדם), הבושה שהם איבדו כבר מזמן.
איפה הגנרל שמרבה לדבר על חוסן לאומי - ומרוויח במקביל לשכרו כח"כ עוד עשרות אלפי שקלים, כגמלה? איפה השר שזה עתה "הוכשר" שדואג כל כך לחלשים עד שבנה לעצמו בית קיט בצפון ו"טעה" בדיווח למס ההכנסה. איפה ההיא שאמרה שלא מעניין אותה ניצולי שואה ולא נשים מוכות, העיקר לחזור לשלטון? איפה הם כולם - שיביטו עכשיו בעיני הקשיש שהגמלה החודשית שלו "זינקה" פלאים, בעוד (במילים) שמונים וארבעה שקלים.