"אוסף ששון" שאוצר את תולדות משפחת ששון המפורסמת ששורשיה בבגדד, ישאר ברשות המדינה ולא יושב לידיהם של צאצאי המשפחה - כך קבע השבוע (שני) בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ. "בתחרות בין דיני הקניין הרגילים לבין דיני הקניין התרבותי, ידו של האחרון על העליונה", קבע השופט יצחק עמית.
מדובר בדיון בעתירה שהגישו לבג"צ שני צאצאים של משפחת ששון המפורסמת, שמקורה בעיראק. עם השנים ענפי המשפחה השתרעו על פני הגלובוס והיא הפכה לאימפריה עסקית משגשגת ברחבי האימפריה הבריטית. בני המשפחה תיעדו את מוצאותיהם ועלילותיהם ושמרו במהלך השנים יומנים, ספרים, תעודות, כתבי יד, עיתונים, חפצים שונים ועוד. לאוסף ששון חשיבות ארכיונית רבה; הוא שופך אור על חיי היהודים ברחבי אסיה והמזרח הרחוק החל מהמאה ה-18. מדובר באוסף שבו המשפחתי והאישי התערבבו עם הלאומי, הדתי והתרבותי, והוא בעל חשיבות מחקרית והיסטורית-לאומית.
לפני 19 שנים העבירו בני משפחת ששון את האוסף אל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי שבאוניברסיטה העברית, על מנת שידאג לשמירה על שלמות האוסף ועל מנת שידאג למיין ולקטלג את האוסף. בין סעיפי ההסכם נכתב כי "בידי מוסרי האוסף תישמר הזכות לתבוע את האוסף אם הפר מקבל האוסף תנאי אחד או יותר מתנאי אחד שבהסכם".
לפני ארבע שנים העלו שניים מצאצאי משפחת ששון טענה כי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטה הפרו את התחייבויותיהם ובין היתר, האוסף סבל מזלזול ומהזנחה ו"העלה אבק" במחסן מרוחק; לא בוצע מיון וקטלוג ראוי של הפריטים השונים באוסף; חומרים מהאוסף הועברו לצרכי פרסום לצדדים שלישיים ללא רשות כלשהי מהעותרים; על הפריטים הוטבעה חותמת הספרייה הלאומית והוא הועבר לספריה הלאומית.
הספריה הלאומית טענה בבית המשפט כי "אין מדובר ב'הלאמה' של קניין פרטי וכי האוסף הגיע לידי הספרייה הלאומית בעקבות החלטה מושכלת ומודעת של העותרים להוציאו מרשותם ולהפקידו ב'מוסד אשר ידאג לשמירה על שלמות האוסף ועל שלמות המסמכים ותקינות'". נציגי הספריה ציינו כי אין המקרה שונה מאלפי מפקידי ארכיונים, אם בספרייה הלאומית ואם בארכיונים מוכרים אחרים. הספריה הלאומית הביעה חשש כי "קבלת העתירה עלולה להביא לפגיעה אנושה בארכיונים הציבוריים, באשר כל מפקיד או יורשיו, יהיה רשאי לתבוע החזרת החומרים שהופקדו לידיו, מה שעלול להביא לקריסת ההגנה על חומרים ארכיוניים".
בהחלטתו לדחות את העתירה עמד השופט יצחק עמית על כך שאכן בהסכם הפקדת האוסף יש הוראה המכירה באפשרות של העותרים לתבוע את החזרת האוסף. עם זאת בנוגע לטענת העותרים כי האוסף עבר לספריה הלאומית קבע כי צעד זה נעשה מכוח חוק הספרייה הלאומית, אשר מכוח חוק זה היא נכנסה בנעלי בית הספרים הלאומי. עוד קבע השופט עמית כי ההסכם על פיו עבר האוסף הוא הסכם של מסירה מרצון של האוסף, במה שנחזה כ"השאלה לצמיתות". השופטות ענת ברון ורות רונן הצטרפו לפסק הדין של עמית.
עו"ד מאיר הלר שייצג את הספריה הלאומית אמר כי "פסק הדין הוא נדבך משמעותי בתחום הקניין התרבותי ובביסוסו של ענף זה במשפט הישראלי. בית המשפט הכיר בחשיבותו של האינטרס הציבורי בנכסי תרבות ובחשיבות של ההגנה על אינטרס זה".