"לחכות לכדור שבדרך": חייו של איש העסקים הישראלי אחרי ניסיון ההתנקשות האיראני

בכניסה למשרד של איש העסקים הישראלי איציק משה במרכז טביליסי שבגאורגיה ניצבים שני "גורילות", שומרי ראש חמורי סבר הממתינים להוראה מפקידת הקבלה בכניסה, המאשרת להם שזה בסדר להכניס אותי. זה בניין מיושן ברוח סובייטית שסמוך ל"כיכר החופש", אחת הכיכרות המרכזיות ברחוב הראשי של העיר, שעד לקריסת ברית המועצות נודעה כ"כיכר לנין". למטה יש איזה אזור קבלה לבאי הבניין, התאורה עמומה והכורסאות בריפוד חבוט שראה ימים טובים יותר. בחוץ מתנוסס דגל ישראל.

לפני חודש התפרסם שמשמרות המהפכה האיראניות התכוונו לחסל אותו בפתח הבניין, ניסיון שסוכל על ידי המוסד ושירותי המודיעין הגאורגיים. בכל שיחה בנושא משה משדר עסקים כרגיל. אולם, ניכר שאת מסלול חייו אפשר כבר לחלק לשניים, לפני ניסיון ההתנקשות - וכל מה שבא אחריו. כשיצא השבוע ממשרדו היו סביבו בכל עת ארבעה עד שישה אנשי אבטחה שריריים, נוכחים מאוד, דרוכים, מביטים כל הזמן לכל עבר. לדבריו, 12 מאבטחים כאלה שומרים בימים אלה על ביטחונו האישי ברחוב, ברכב ובבית - סביב השעון.

"זה כמו לחכות לכדור שבדרך. כבן אנוש, קשה ואף בלתי אפשרי לחיות בהרגשה הזו, אבל אני מרגיש עכשיו שכל רגע יכול להגיע כדור מאיזה צלף על איזה גג", הוא מתאר את התחושות המלוות אותו מאז, 7\24. "התגובה הראשונה הייתה הלם מוחלט, אבל תוך דקות לקחתי את עצמי בידיים, ונרגעתי. למחרת, הפנמתי: אני מגויס למען המדינה, חייל מהשורה בשדה הקרב, שאין לו את הלוקסוס לנטוש את את העמדה. שכרתי אנשי ביטחון ואני מסתובב רק עם שומרי ראש. התמגנתי, התקנתי סורגים בדירה, הוספתי מצלמות בכל נקודה אפשרית. הבת שלי רוצה שאסתובב רק עם שכפ"ץ. זה ממש כמו פעולה תחת אש הקרב".

בראשית החודש פרסם הוושינגטון פוסט כי מי שתכנן את ההתנקשות במשה הוא שהאראם פורסאפי בן ה-46, המשתמש גם בשם מהדי רזאי, איש משמרות המהפכה שעמד גם מאחורי הניסיון להתנקש בחייו של ג'ון בולטון, שהיה היועץ לביטחון לאומי של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. "על סמך החקירות, אני לא מאמין שהם יפסיקו לנסות לפגוע בי", הוא מבהיר. "ההחלטה שלהם היתה מאוד ברורה - להפסיק את הפעילות הציונית הבינלאומית שלי".

כעת, משה מתכוון להתייצב למשפטו של המתנקש אמיר "סופיאן" חאן בן ה-32, שייפתח ביום שני הבא, כדי להסתכל לו בעיניים, ולהבהיר שאינו פוחד להתעמת איתו. "אם אני צריך להגיע אליו, אני אגיע אליו", הוא אומר, "אבקש שיסביר לי למה רצה לרצוח אותי. זה מסוג הדברים שאני עושה כדי שהגאורגים יבינו שיש את הצדק הישראלי. זה בגלל ההסברה שאני עושה, ושאולי לא הייתי עושה אם הייתי אדם פרטי".

"הגאורגים מצפים שאני אפחד, שאברח, ואני מראה שלא. כמי שאוהב את המדינה ומאמין בצדק לישראל, אז גם את הזמן הזה בבית המשפט אני אנצל להסברה", מוסיף משה. "זה פשוט לא ייאמן מה הפקיסטני הזה אמר בחקירותיו, איך שרצה לרצוח אותי עם סכין כזו גדולה, פעמיים כמעט עשה את זה, ובכוונה רצה לרצוח אותי בכניסה לבניין, ליד הדגל. שבתמונות הניצחון שאנשים יצלמו יראו גם את הדגל וגם את הנרצח ושלולית הדם. זה ברור שבגלל שאני כזה מתוקשר הם רצו משהו סמלי".

לדברי משה, הוא לא ידע דבר על הפעילות נגדו, ורק כשהיא פורסמה בכלי התקשורת בארץ, הוא חשד שמדובר בו. "רק שעות אחר כך נודע שאני הייתי היעד והנשיא הרצוג התקשר לחזק ולומר שהוא גאה בפעילות שלי כאן", הוא משחזר. "כמה ימים אחר כך זימנו אותי שירותי הביטחון בגאורגיה, נתנו לי יותר פרטים וגם אמרו לי להודיע להם על כל חשד למשהו חריג. הם לא מעדכנים אותי לגבי מה הם עושים, אבל מפעם לפעם אני רואה פעילות שלהם. צריך לזכור שגם להם יש אינטרס שאני אמשיך בקידום של היחסים של גאורגיה עם ישראל".

את האבטחה המוגברת סביבו הוא מממן מכספו האישי, כמו גם את כל הפעילות שלו למען ישראל בגאורגיה. "אני מוסיף את זה לתקציב ההסברה שאני עושה על חשבוני", הוא אומר, תקציב שהוא אומד בכ-300 אלף דולר לשנה. משה היה מבכר אולי יותר שיתוף פעולה עם גורמים רשמיים של ישראל, אבל מצד שני זה נותן לו חופש פעולה שלא היה זוכה לו אם היה פועל בחסות משרד החוץ, למשל.

איציק משה, שיחגוג 63 בשבוע הבא, נולד בגאורגיה ועלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן 10. הם התיישבו באשדוד, והיום הוא תושב ירושלים, חלום ילדות שהצליח להגשים. הוא מעריך שהוא בעיר כ-10 אחוז מהזמן. את שאר זמנו הוא מחלק בין גאורגיה לבין פעילות בינלאומית מחוצה לה. אשתו מלווה אותו, שני ילדיו עובדים איתו. במידה רבה זה עסק משפחתי. את האיום החדש בני המשפחה לוקחים בפחות נונשלאנטיות.

אימא שלו מספרת שחודש אחרי עלייתם הוא פסק לדבר גאורגית בפרינציפ, וביקש שלא ידברו איתו בגאורגית. כילד מחונן ומוכשר מאוד במתמטיקה הוא קפץ מכיתה ו' לח'. משה מספר כי תחילת הדרך הייתה פוליטית לגמרי, וכבר בכיתה י', כשלמד בישיבת "תורה ומלאכה" בכפר אברהם, נבחר שם ליו"ר מועצת התלמידים.

"הייתי עולה חדש, ואני וכמה חבר'ה ארגנו אוטובוסים ועלינו לסבסטיה, לאלון מורה. הייתי בין המתנחלים הראשונים, עם חנן פורת והרב לוינגר", הוא משחזר. בהמשך היה בעתודה האקדמית, למד הנדסאות אלקטרוניקה שאותה השלים אח"כ לתואר כפול של אוניברסיטת תל אביב בהנדסה ובמדעי החינוך, ובמקביל היה יו"ר אגודת הסטודנטים.

"הייתי ראש מדור בתדיראן, ואז בדיוק החל כל נושא 'שלח את עמי' וההפגנות, ולקריאה של ארגון הסטודנטים ווג'ס עזבתי את העבודה ויצאתי לשליחות ראשונה. הפסקתי לקבל שכר. סיכנתי הכול ויצאתי לשליחות ראשונה בברית המועצות, ופתחתי שם נציגות ראשונה של הארגון ב-1989", הוא מספר. "כשיצא מכרז של הסוכנות היהודית זכיתי בו, עברתי לסוכנות והפכתי לנציג הראשון הרשמי של הסוכנות בברית המועצות, והקמתי את הנציגויות בגאורגיה, אזרבייג'ן, אוזבקיסטאן וקזחסטאן.

"לדעתי הישיבה היא ששינתה את כל ראיית העולם שלי, שהיא לא סקטוריאלית ולא עדתית. את זה למדתי בישיבה הזו ושם הפכתי לישראלי מושלם ומאוד ציוני", הוא מנתח. "אני חילוני וגם אז לא הייתי כל כך דתי, אבל ההורים שלי עשו מעשה חכם כשהוציאו אותי מהקבוצה הגלותיות של העולים שהגיעו לארץ מרוסיה וגאורגיה, שלחו אותי לישיבה וממנה הייתי מגיע רק פעם בחודש הביתה. לדעתי זה גם סוד ההצלחה שלי, שבווג'ס ובסוכנות היהודית לא היו צריכים להכין אותי יותר מדי, כי האהבה שלי למדינת ישראל נתנה לי ונותנת לי עד היום את סימני הדרך - ומכוונת אותי אל מה אני צריך לעשות".

"אני כמובן משתף פעולה עם ארגונים בארץ ובעולם, אבל עדיין עומד בראש ארגון פרטי ואני מאמין שאם הייתי פונה היו אומרים לי שאם אני רוצה להימנע מסכנה, אז שאחזור הביתה", הוא אומר ומבהיר שמבחינתו זה כמובן לא בא בחשבון, משום שזו תהיה מעין הודאה בניצחון האויב האיראני.

כך לדוגמא, למרות האיום, בסוף השבוע האחרון הוא אירח ועידה במסגרת מה שהוא מכנה "שבוע ישראל", כאב ראש אבטחתי שספק אם היה מקבל אישור רשמי מגורמי ביטחון ישראליים. דגל ישראל התנוסס בחזית המלון בבעלות האמירתית שבו התקיים הכנס, ואוטובוסים נעצרו מולו לאסוף ולפרוק את המשתתפיםף בהם חבר הכנסת דוד ביטן, יו"ר אגודת הידידות ישראל-גאורגיה בכנסת ופמליית בכירים מרשויות מקומיות שהצטרפו אליו, ושאליהם הצטרפו רעיותיהם. מנגד גם מזכ"ל העבודה לשעבר וסגן יו"ר הכנסת לשעבר מטעם המפלגה, חיליק בר, ולדברי הכול, על חשבונם האישי.

"פרסום מוקדם לא עשינו", אומר משה ומתייחס גם לכתבה ראשית בעיתון בשפה האנגלית "גאורגיה טודיי", שמן הסתם לא נסתרה ממי שרוצים להתנכל לו: "בלבלנו שם בכוונה את המקומות והזמנים. לכל המשתתפים הבהרתי את הסכנות והם הביעו רצון להגיע למרות המצב, לאות סולידריות".

"אני לא יודע איך אפשר לעשות משהו כזה בחשאי", הוא אומר נחרצות. "הכותרת שלנו היא ישראלית, בין אם כשאנחנו מביאים מרצים לאוניברסיטאות ללמד על השואה, או אנשי עסקים לעשות ביזנס עם גאורגים. אני דווקא רוצה להדגיש שמדובר בישראלים שהוציאו כסף להגיע לגאורגיה בשביל לבנות אותה ולקדם כך את הגשרים. אני רוצה בעקיפין דרך זה לקבל יחס כלפי ישראל. אז את כל זה אני לא יודע איך אפשר לעשות בלי פרסום".

"מה שכן, יש תגבור אבטחתי גם מצד המוסדות בגאורגיה. אנחנו רגילים לזה. בארץ אנחנו במצב מלחמה כל הזמן ומסוכן לחיות, אבל אנחנו בחזית הקרב בכל מקום בעולם", הוא טוען. "אנחנו מכירים את היחס של העולם כלפינו, מכירים את הניואנסים, ונזהרים. החיים נמשכים למרות זאת. מבחינה מסוימת מצבנו כעת טוב יותר, כי אנחנו יודעים שיש איום ממוקד ובהתאם נערכים הרבה יותר טוב ונזהרים הרבה יותר".

כשאיציק משה מדבר על פרסום הוא מתכוון במיוחד ליחסי ציבור, והוא באמת מנוע בלתי נלאה לא רק להסברה עבור ישראל, אלא גם ליחסי הציבור שלו ושל הארגונים שלו. את המשלחת שהגיעה מישראל הוא לקח מיד משדה התעופה להראות לה את פארק השואה שניטע בחסות "בית ישראל" שלו ובו לוח הנצחה לחסידי אומות העולם, וברקע, בגובה עשרות מטרים, דמותה של אנה פרנק על צדו של בלוק דירות מגורים אימתני.

אנשי המשלחת הצטלמו על הרקע הזה לכתבה מפרגנת לעשייה שלו ולכנס, שלמחרת תופיע בעיתון. "כשזמרים גאורגים נוצרים מופיעים בכנס בשירה קלאסית בעברית, זה מראה את ההזדהות שלהם איתנו, כמו שאנחנו שותפים לכנסים שהגאורגים עושים למען ילדים גאורגים", הוא מדגיש. "כמובן שבאירועים כאלה הגאורגים מציינים שבמסגרת בית ישראל אנשי עסקים ישראלים תורמים לילדים גאורגים ואנשים שומעים על זה ברדיו ובטלוויזיה".

משה אומר שעשרה אחוזים מהזמן הוא עובד לפרנסתו, וכל השאר מוקדש לעשייה הציונית שלו. "אני קצת כשרוני והשיטה עובדת", הוא אומר בחיוך שהוא עושה בו שימוש תדיר, "אני בסוג אחד של עסקים וזה יזמות של בתי מלון". הוא מוסיף ומונה סדרה של פרויקטים כאלה, שלדבריו מספקים לו את המנוע הכלכלי.

"כשאנחנו עושים אקזיט אני שם בצד מיליון דולר וחצי, לחמש שנים. זה כסף שאני נועל אותו, ואז אני עובד כמו גוף ממשלתי על פי תקציב שנתי. כל המשרד שלי עוסק בנושא הסברה ונושא קשרים וסיוע לישראלים", הוא מסביר.

ובאמת, קשה למצוא ישראלי שעושה עסקים בגאורגיה ושלא עבר דרך המשרד שלו. מדובר במעין לשכת מסחר ועסקים ישראל-גאורגיה של איש אחד, פלוס שדולה, פלוס אוזן קשבת. כך למשל המשרד יודע לסייע לזוגות עם בעיות במימוש הליך פונדקאות, או למי שהגיע לניתוח פלסטי או השתלת שיניים.

בביקור של נשות עמותת "פנים חדשות" בפרלמנט הגאורגי, עם שלוש חברות פרלמנט דומיננטיות, מקדימים במילות תודה למשה. שכלל לא משתתף באירוע, על שאפשר את המיפגש. בכל מקום בגאורגיה מכירים אותו, שמו עולה בכל שיחה על ישראל, ובכלל, הוא כנראה הישראלי המוכר ביותר במדינה. הוא וראש הממשלה המנוחה גולדה מאיר, שגם את נכדה גידי הוא גייס להרצות בפני באי הכנס בסופ"ש.

"בכל דבר רע יש גם משהו חיובי. מה שאני חושב שקרה זה שאל-קאעידה וכוח קודס הכירו בגודל הפעילות שלי, וזה השפיע על הרבה מוסדות בישראל שהבינו שאני אכן עסוק בעשייה, ושאני לא עסקן פוליטי ולא פעיל מפלגתי, אחד שלא רץ בבחירות לא לכנסת ולא לעירייה כזו או אחרת", אומר משה.

"הם הבינו שזו פעילות ציונית טהורה נטו. בכלל, מבחינת תרומה למדינת ישראל אני מרגיש שאני עושה מספיק ולא צריך להיות בכנסת. 90 אחוז מהפעילות הפרו ישראלית בעולם עושים ארגונים ואישים שלא בכנסת ושחלקם לא חיים בכלל בארץ. בכנסת צריכים לתמוך בעשייה הזו אבל אני לא צריך להיות בכנסת. אני לא רוצה להיות מזוהה עם אף מפלגה ולא רוצה להיות בפוליטיקה הישראלית. נקודה".

את המודל שלו רוצה איציק משה למסד, ולהעתיק גם לארצות אחרות. כמה מהרעיונות הרדיקליים שלו מעוררים תמיהה במשרד החוץ, כמו למשל ההצעה שלו למנות כקונסול כבוד להסברה אזרחי ישראל המתגוררים בחו"ל ומוכנים להוציא כ-300 אלף דולר בשנה על הסברה, במדינות שבהן הם גרים, כמוהו. משה סבור כי אלפי ישראלים ברחבי העולם יהיו מוכנים להתחייב לכך, והוא מציע שמשרד החוץ הוא שיברור מביניהם, יספק להם את התכנים וינטר את פעילותם.

כך, לשיטתו, ניתן לגייס מכפיל כוח משמעותי, ממש בן לילה, כמעט באפס תקציב מאוצר המדינה. אבל מול הרעיון הכביכול פשוט הזה, עליו הוא חוזר שוב ושוב, גורם במשרד החוץ מציין כי הדבר כלל לא אפשרי וכי לא ניתן למנות אזרחים ישראלים לקונסולי כבוד. משה ואנשיו חולקים על העניין הזה. עוד נקודת חיכוך עם המשרד.

אכן, מי שלא אוהב את הפעילות של איציק משה, הוא דווקא משרד החוץ הישראלי, ובאופן רשמי מאוד. לפני שנתיים, באיגרת דיפלומטית רשמית חריגה, הזהיר משרד החוץ הישראלי את מקבילו הגאורגי כי הארגונים של משה אינם מייצגים את ממשלת ישראל בשום אופן, ואף הוסיף כי מעבר לכך, "למספר היבטים של פעילותם עלולות להיות השלכות הרסניות על טובת יחסיהן ההדדיים של המדינות".

האזהרה הזו עדיין בתוקף, ומאז, באופן חסר תקדים אולי, מופיעה בראש דף הפייסבוק של שגרירות ישראל בגאורגיה הודעה "נעוצה" ברוח דומה, ובה אזהרה מפני "בית ישראל" ו"לשכת העסקים ישראל-גאורגיה", והבהרה כי הם אינם מייצגים את ממשלת ישראל או כל גוף רשמי ישראלי אחר: "הארגונים האלה אינם מוסמכים לבצע כל פעילות פורמלית הקשורה למגעים רשמיים, ייצוג ממלכתי, מתן ייעוץ ו/או מידע הקשורים לכל מישור שהוא ביחסים בין ישראל לגאורגיה". עוד מתריעה ההודעה כי "כל הפונה לשני הארגונים הללו לייעוץ וסיוע, עושה זאת על אחריותו בלבד".

חיליק בר, שתגובתו מופיע בין עשרות תגובות תחת האזהרה הזו, כתב כי "כישראלי שאוהב את גאורגיה וכמי שהוביל את משלחת הידידות בין הכנסת והפרלמנט הגאורגי, אני בכנות מתבייש לראות ששגרירות ישראלית כותבת פוסט כזה". לדבריו, שני הארגונים שמוביל משה "עשו עבור ישראל וגאורגיה עבודה טובה יותר ממה שאי פעם עשתה איזו שגרירות".

משה מספר כי גם בתחילת דרכו "לא כל כך" אהבו את הפעילות שלו, "פעם משרד החוץ, פעם נתיב ולשכת הקשר ופעם הסוכנות". על כך, בין היתר, הוציא את הספר, 'ציונות נגד הזרם'", שמספר את סיפור העלייה הגאורגית לישראל ובפתחו מופיעה ברכת נשיא המדינה כיו"ר הסוכנות היהודית, יצחק הרצוג, המכנה את משה, "אחד ממנהיגי המערכה".

ניכר כי משה עצמו פגוע מאוד מהיחס העוין כלפיו, למרות שבאופן עקבי הוא נמנע מלהגיב לאזהרה הדיפלומטית נגדו ומעדיף להסיט את השיחה להבעת אופטימיות שהכול ישתנה, לאחר שלאחרונה מונתה שגרירת ישראל חדשה לגאורגיה, הדס מיצד. אכן, למרות האזהרות באתר השגרירות, בתיווכו של ביטן השגרירה דווקא הגיעה לכנס והתקבלה בכבוד הראוי. היא לא נאמה, נכנסה לאולם לאחר שהחלו הנאומים ויצאה לפני שהסתיימו וכך נמנעה מלחיצות ידיים, ובכל זאת, אבן דרך בשיקום היחסים, שאולי מעידה על תקווה לעתיד.