ב-1931, הערב השמיני של חנוכה בעיר קיל בגרמניה, שבה התגוררה אוכלוסייה קטנה של 500 יהודים, נחגג ביום שישי. הרב ארתור עקיבא בורוך פוזנר, מנהיג הקהילה, הדליק את הנרות בחנוכיה לפני שהשבת תיכנס. החנוכיה הונחה, על פי המסורת, באדן החלון. כשכל שמונת הנרות דלקו, אשתו של הרב, רוזי רחל פוזנר, צילמה את החנוכיה במצלמה הקטנה שלה, ובלי לשים לב - ולמרבה האירוניה - לכדה בעינית את הדגל הנאצי עם צלב הקרס שנתלה בבניין ממול.
רחל כתבה מאחורי התמונה בגרמנית "חנוכה 5692 (1932), 'מוות ליהודה' הדגל מבשר, 'יהודה תחיה לנצח', הנרות עונים לו". החנוכיה והתמונה שרדו את מלחמת העולם השנייה והגיעו ל"יד ושם" בהשאלה הודות ליהודה מנסבאך, הנכד של רחל פוזנר, שמחזיק בתמונה המקורית. החנוכיה היתה אחת החפצים הבודדים שמשפחת פוזנר לקחה עמה כשנמלטה מגרמניה ביוני 1933 לישראל, כמו גם אלבום התמונות והמצלמה הקטנה.
כעת, יותר מ-90 שנים לאחר הצילום, החנוכיה שבה לגרמניה. נרותיה יודלקו בברלין ביום שני עם שקיעת החמה, היום השני של חנוכה, בנוכחות נשיא גרמניה פרנק ולטר שטיימאייר ונכדיה של רחל ובעלה, הרב האחרון לפני שהקהילה היהודית בקיל הושמדה.
החנוכיה, על פי דיווח ב"גרדיאן", מוצגת כעת בתערוכה במוזיאון העירוני של קיל שנקראת "קיל, חנוכה 1931". התערוכה חוקרת את החיים היהודיים בעיר - ואת עליית הנאציזם והרס הקהילה דרך ההיסטוריה משפחת פוזנר. התערוכה מוצגת בעיר שלושה ימים לפני שתעבור לברלין. בשגרה מוצגת החנוכיה ביד ושם, והוצאה מהתצוגה לטובת הדלקת נרות חנוכה בגרמניה.
גרהרד פול, היסטוריון צילום מאוניברסיטת פלנסבורג, טוען כי הכוח של התמונה טמון בעודה שפוזנר "הצליחה ללכוד את הניגודים בין שני הסמלים וליצור תמונה שנהפכה לסמל בפני עצמה של האיום האנטישמי על היהודים בגרמניה של שנות ה-30".
התמונה התגלתה ב-1974, כשהמוזיאון העירוני פירסם בקשה לחפצים מחיי היומיום שבאמצעותם אפשר לספר את הסיפור של חיי היהודים בעיר. לאחר שהופיעה בתערוכה ולאחר מכן בספרי לימוד וכתבי עת, העותקים שלה נשלחו לארכיונים ומוזיאונים ברחבי העולם.
לדברי יהודה מנסבך, הנכד של רחל ועקיבא, "התמונה צולמה ביום שישי אחרי הצהריים, לפני ששבת נכנסה. סבתי הבינה שזאת תמונה היסטורית. סבי, רב הקהילה של קיל, נהג לשאת נאומים רבים בפני יהודים וגרמנים. הוא הזהיר מפני הדרך שבה הגרמנים הולכים וכי אינה מבשרת טובות ליהודים. את היהודים הוא הזהיר כי דבר מה נוראי עומד לקרות, ועדיף לכולם לעזוב גרמניה. סבי נמלט מגרמניה ב-1933, ועבר לישראל. הקהילה שלו הגיעה לתחנת הרכבת להיפרד ממנו, ואפילו אז הוא דחק בהם לברוח כל עוד יש זמן".