מפח נפש ציפה לתושבי תל אביב בחג חנוכה לפני 95 שנה; לאחר שנתיים ברציפות שבהן על מגדל המים הודלקה בחג חנוכיית חשמל "שהשרתה רוח של חג על הכל", המנהג בוטל על ידי העירייה, דווח בעיתון "הארץ". "אמש הלכו אנשים לראות את הנר הראשון של מנורת העיר - והיא לא היתה. היה חושך", נכתב בידיעה. בעיתון נזפו בעיריה ושאלו האם "ביטלה העירייה את מנורת החנוכה משום קימוצים? איך אפשר בכלל לבטל מנהגים שנקבעו, ובפרט מנהגים המסמלים מאורעות היסטוריים, לאומיים, שיש בהם משום הלהבת הדמיון, השראת רוח טובה וחינוך הדור?", תמהו.
וכשבעיר העברית הראשונה "היה חושך", במרחק של כמה שעות נסיעה צפונה, בעמק הירדן הצחיח, הדליקו נר ראשון בתחושה חגיגית. רק ארבעה חודשים לפני כן החלו מדרום לכנרת, במפגש נהרות הירדן והירמוך, העבודות להקמת תחנת כוח שתופעל על ידי זרימת מי שני הנהרות. יזם הפרוייקט השאפתני, פנחס רוטנברג, הגיע לאתר העבודות יחד עם המזכיר הראשי של ממשלת המנדט בארץ ישראל - הקולונל סר ג'ורג סטיוארט סיימס, ועם סגנו. רוטנברג סייר עם אורחיו באתר העבודות, סעד איתם ארוחת צהריים ועם ערב, הדליקו נר ראשון של חנוכה. חמש שנים יעברו עד שהמיזם פורץ הדרך של רוטנברג בנהריים החל לייצר חשמל.
אל תפספס
כבר במהלך העבודות מדובר היה במפעל בעל חשיבות דרמטית על ההתיישבות העברית בצפון הארץ; המיזם העצום היה מקור פרנסה עיקרי לחלוצים שהתגוררו באיזור ובלעדיו בכלל לא בטוח שחלק מהישובים בעמק הירדן היו קמים. הקמת המפעל גם הניחה תשתית שהמחישה כי התנועה הציונית מסוגלת לרתום את כוח החשמל כדי לפתח את הארץ ורוטנברג הוכיח שקיימת יכולת להוציא אל הפועל תכנית יומרנית כל כך. המהנדס השאפתן הציב בנהריים סטנדרטים גבוהים שהבהירו כי המתיישבים החדשים מסוגלים לרתום את המדע והקידמה כדי לבסס את הבית הלאומי שברצונם להקים בארץ ישראל.
עוד ארבעה חודשים, ב-29 במרץ השנה, ימלאו מאה שנים להקמת חברת החשמל על ידי פנחס רוטנברג. חודשיים וחצי אחר כך חנך את תחנת הכוח הראשונה בתל אביב שפעלה על מנועי דיזל. היתה זו גם תחנת הכוח הראשונה בארץ ישראל. ייצור חשמל והשימוש בו נחשבו סמל לפיתוח וקידמה. לא פלא שבמשך שנים הבליט הישוב העברי בחג חנוכה, הוא "חג האור", את הישגיו באמצעות הבלטת רשת החשמל שהלכה והתפשטה ברחבי הארץ.
וכך, חצי שנה אחרי הופעת החשמל בעיר העברית הראשונה, בישר עיתון "עולם הילדים" כי "החג שעבר בכל הארץ בחגיגות ובשמחות, בעיר העברית תל אביב ניכר והורגש היה ביתר שאת". הסיבה לכך היתה חנוכת בתי ספר "תחכמוני" ו"תלפיות". "תחכמוני", בית הספר הדתי הראשון בתל אביב, נחנך בנוכח קהל רב. תהלוכה של אלף ילדים נכנסה לבניין החדש כשמלווה אותם במנגינותיה תזמורת המשטרה של העיריה. "לכל תרועת העם הודלקו כל מאורות החשמל בבית ובמנורת החשמל שבראש הבית הועלו שלושה נרות", נכתב בעיתון.
בדצמבר 1937, כשהעיתונאית והסופרת ברכה חבס מתארת בסדרת כתבות את ההתיישבות החדשה בעמק יזרעאל, היא כותבת בהתפעלות על נשף חג החנוכה של ילדי שדה נחום, קיבוץ חומה ומגדל שעלה על הקרקע בתחילת אותה שנה. במושב השיתופי מולדת שקם גם הוא כישוב חומה ומגדל, מתערבב נשף חנוכה עם חג סיום הזריעה. ובדרך בין הישובים החדשים המשנים את מפת ההתיישבות העברית, מתארת חבס את הנוף - גבעת המורה מימין, רחוק יותר קצה התבור ואחריו הרי הגליל. וכל הדרך "מלוים אותנו מקרוב עמודי רוטנברג". רשת החשמל הנמתחת על פני הארץ היא סימן נוסף עבורה ל"מפת ההתיישבות שנמתחת ברורה מדרום לצפון". עמודי החשמל, הם "עמודי רוטנברג", מצטרפים מבחינתה ליובל, הילד הראשון שנולד בשדה נחום וש"הורתו ולידתו בקדושה", לשדות חדשים שנזרעו בחיטה, לשומר שיוצא מחוץ לחומת קיבוצו כשעל כתפו תלוי רובה ולנערה שותלת שתילים בגן הירק.
אפילו 21 שנים אחר כך, כשמדינת ישראל כבר בת עשר, חיבורו של ישוב לרגל החשמל הוא מאורע חגיגי. באותה שנה מבשרים כי בחג חנוכה הקרב "ששת מושבי התענך המערביים יחוברו לאור חשמל". על פי עיתון "דבר" "הכנסת אור וכוח למושבי תענך תחולל שינוי רב בחייהם הפנימיים".
מנורות חנוכה חשמליות היו שנים רבות אחד מסמליו של החג. כמו אותה מנורה שב-1927 כתבו עליה כי יש בה "משום הלהבת הדמיון והשראת רוח טובה". הן המשיכו עוד זמן רב אחר כך להבליט ולציין את הופעתן של אותן חנוכיות. בשנת 1951 הודלקו חנוכיות חשמל מעל בניין הכנסת ובניין עירית ירושלים. שנתיים אחר כך הדבר הפך לטרנד - סופרי עיתון "למרחב" מדווחים כי "חנוכיות חשמל גדולות, שהאירו אמש מעל גגותיהם של בניינים ציבוריים רבים בערים ומעל מגדלי המים ומגדלי התחמיץ במושבים ובקיבוצים, בישרו את 'הדלקת נר ראשון של חנוכה' תשכ"א". שנה לאחר מכן אפילו על פסגת מצדה כבר מאירה חנוכיה חשמלית וב"על המשמר" מדווחים כי "אורותיה הבהיקו עד למרחוק".
השימוש בחנוכיה מוארת בכוח החשמל העסיקה את אנשי ההלכה לא מעט. אחד מאנשי הדת שדנו בכך, הרב יוסף משאש, שהיה רב גדול במרוקו ובאלג'יר ושבאחרית ימיו כיהן כרב ראשי לחיפה, התיר כבר בשנת 1935 להשתמש בנורות חשמליות לשם הדלקת נרות חנוכה. בהסברו להיתר כתב: "ועוד אני אומר דפשוט וברור שאם היה אור האלקטריסיטי מצוי בזמן המקדש , ודאי שבו היו מדליקין המנורה . משום שאי אפשר להיות שנמלא בתינו החולין באורים גדולים של אור החשמל היקר הזה, שהוא מעין דוגמה של מעלה".
בחנוכה השנה, חודשים ספורים לפני ציון שנת המאה של חברת חשמל, יוכל הקהל הרחב להיחשף לראשונה לחומרים נדירים שנמצאים בארכיון החברה ולהבין את עוצמת המהלך ההיסטורי שמגולם בהקמת החברה ובשורת הקידמה שהביא איתו. לקראת שנת המאה של החברה, הוקם אוסף הפריטים ההיסטוריים ובמסגרתו נעשתה עבודת תיעוד, מחקר ודיגיטציה. האוסף הנדיר ייחשף במסגרת שבוע המורשת שיתקיים בחג האור. מדובר בשבוע שהוא פרי שיתוף פעולה של חברת חשמל עם משרד המורשת וירושלים.
ארכיון חברת החשמל הוא מהגדולים בארכיוני המגזר התעשייתי בישראל ונשמרים בו פריטים ומסמכים היסטוריים ממאה שנות קיומה של חברת החשמל. הוא שוכן בבניין המשרדים הישן שנבנה בחיפה בשנת 1935, בסמוך להקמתה של תחנת הכוח הקיטורית הראשונה בארץ ישראל, חיפה א', שאת חזיתה ניתן לראות במסגרת הסיור.
פנחס רוטנברג מייסד החברה, העביר את המשרד הראשי של חברת החשמל מתל-אביב לחיפה, ובכך חיזק את המקום והעיר כעוגן צפוני לתשתית החשמל בארץ ישראל. הבניין תוכנן על ידי האדריכלים קליפורד הולידיי וא. רוזנהק, ועדיין שוכנים בו משרדים וארכיון החברה. בסיור המבקרים יוכלו להתרשם גם מסיור בקומה העליונה בבניין, שבה היה משרדו של רוטנברג. בסיור יראו המבקרים גם ציור קיר גדול שצייר האמן מרדכי גומפל ב-1960 והוא מעטר את קיר חדר האוכל של עובדי החברה. היצירה נקראת "תנובת הארץ ושבעת המינים" ונראות בה נשים נושאות שיבולים, עץ דקל עמוס־פרי, דייג שלכד דג ברשת, אדם מנגן בחליל. בעבודתו תיאר גומפל את מחזור החיים, חדוות האכילה, שפע מזון ותנובת הארץ.