לעולמו והוא בן 96.
כשהיה בן 15 נותר שרגא (פייבוש) גלז לבדו בעולם. כל משפחתו נרצחה והוא נמלט על נפשו. בערב יום כיפור שכב בבור בקרחת יער כדי למצוא מחסה מהרוחות העזות. "מעל לבור ציירתי לי שעון שמש כדי שאדע מה השעה ומתי לקלות לי את תפוחי האדמה לארוחה לפני החשכה על מנת למנוע את זוהר המדורה שהיא יוצרת בלילה", סיפר לימים. "זכורה לי היטב שקיעת השמש של אותו יום, שנראתה ככדור אש אדום שעטף את עצי היער. זו גם הייתה הפעם הראשונה שפרצתי בבכי והחלטתי שאעשה הכול להישאר בחיים ולעלות ארצה. הוריי חלמו על כך, ואני אגשים את חלומם".
שבע שנים אחר כך הגשים גלז את החלום ועלה לארץ ישראל. הקים קיבוץ ומשפחה, היה קצין בצה"ל, איש כלכלה, בניין ואמנות. בשבוע שעבר הלך לעולמו והוא בן 96.
שרגא גלז נולד ב-1926 ברפלובקה, שבמחוז ווהולין במזרח פולין לראובן ומלכה, אח בכור לפסיה ולהינדה. בין שתי מלחמות העולם חיו ברפלובקה כ-600 יהודים - כשליש מתושבי העיירה. הם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה. למשפחת גלז היתה תחנת קמח. בעיירה פעלו מפלגות ציוניות, קן של "השומר הצעיר" וסניף בית"ר. בעיירה היה גם בית ספר עברי של רשת "תרבות" שניהל יעקב שניידר-שריד, לימים מנכ"ל משרד החינוך והתרבות ואביו של יוסי שריד. שרגא למד בבוקר בבית ספר פולני ואחרי הצהריים בבית ספר "תרבות".
עם תחילת המלחמה השתלטו הסובייטים על האיזור וב-4 ביולי 1941 נסוגו. השליטה בעיר עברה לידי האוקראינים שהחלו בשוד רכוש היהודים ובגיוסם לעבודות כפייה. הגרמנים נכנסו לעיירה במחצית השניה של יולי 1941. הם הטילו על היהודים תשלומי כופר וציוו עליהם להקים יודנרט. ב-1 במאי 1942 הוקם ברפלובקה גטו והובאו אליו יהודים מכל האיזור, ומספר התושבים בו היה כ-2,500. הגטו חוסל ב-29 באוגוסט 1942; 2,250 מתושביו הובלו לבורות הריגה ונרצחו שם. עשרות מבני העיירה ברחו ליערות ולכפרים ונעזרו באיכרים פולנים ובאוקראינים בפטיסטים. שרגא היה אחד מהשורדים. איכר מקומי עזר לו ומדי פעם הוא היה מגיע לביתו, מתקלח, מחליף בגדים ומקבל אוכל. גם תושבי כפר סמוך שבו היתה תחנת הקמח של אביו עזרו לו והביאו לו אוכל כשיצאו ליער.
ביער פגש עוד שישה יהודים והם התקבצו לחבורה ובנו ביער מעין בונקר מוסווה היטב ובו גרו. כשיצאו ללקט מזון היו מטשטשים את עקבותיהם. במהלך הזמן נפגשו עם קבוצת פרטיזנים בפיקוד של רוסים ושרגא הצטרף אליהם עם יהודים נוספים. טבילת האש שלו היתה הצתת מחסני חציר של הגרמנים ברפלובקה.
כשהוא רק בן 16.5 הוא צורף למחלקת הסיור ותפקידו היה לאסוף מודיעין על תנועת הרכבות. על סמך המודיעין שאסף, היתה יוצאת פלוגה שתפקיד לוחמיה היה למקש את מסילת הברזל ולפוצץ אותה כשרכבת עם תחמושת ואספקה לצבא הגרמני עברה במקום.
כשהצבא האדום החל להתקדם וכבש את איזור העיירה שלו, הוא השתתף בחשיפת קבר האחים בו נקברה משפחתו. הוא קיווה לזהות את הוריו ואחיותיו. כשהגיעו לשלדי אדם, ראה קווצות שיער ארוך שהזכירו לו את שערן של אמו ושל אחותו. הוא עזב את המקום ולא שב אליו.
עם סיום המלחמה החלום שלו היה לעלות לארץ ישראל. בורשה הצטרף לגרעין של השומר הצעיר שכל חבריו צעירים שנותרו ללא משפחות. שרגא גוייס למפעל "הבריחה" והוצב בעיירת הגבול הצ'כית, אש. הוא וחבריו היו מביאים קבוצות מעפילים שהתארגנו בפראג ומבריחים אותם לשטח גרמניה, שם נלקחו למחנות עקורים לקראת העליה לארץ ישראל.
ב-8 במאי 1947 עלה עם עוד 1,413 מעפילים על האוניה "התקווה" בחוף לה ספציה שבאיטליה. מדובר היה באוניה ישנה, בת 51 שנים, שנבנתה עבור צבא ארצות הברית ואחרי מלחמת העולם השניה הוסבה להובלת בננות. שמונה ימים אחרי צאתם, כשהתקרבו לחופי ישראל, נבלמה האוניה על ידי משחתות בריטיות. אחרי מאבק אלים השתלטו החיילים הבריטים על הספינה והמעפילים נלקחו למחנה בקפריסין.
במחנה המגורשים החל ללמד ילדים עברית וחשבון וגם פיסל פסלים ברצפות שפורקו ממבנים. מלאכה נוספת בה עסק היתה חפירת מנהרת בריחה מהמחנה. המנהרה כבר עברה מתחת גדר המחנה והיתה באורך ארבעים מטרים, אבל התמוטטה ונחשפה. הוא הצליח להימלט בדרך אחרת, אבל כשכבר היה על המזח בפמגוסטה, נתפס והוחזר למחנה.
הפסלים שפיסל גלז במחנה המגורשים בקפריסין
באפריל 1948 הגיע שרגא לנמל תל אביב. כעבור מספר ימים נשלח למשמר העמק שהיתה נתונה להתקפות של צבא ההצלה של קאוקג'י. הקיבוץ הופגז בירי תותחים. לשרגא ניתנו רובה ורימון יד והוא הוצב בעמדה מול כוחות האויב. כשראה שמתקשים לבנות עמדה עבור מקלע מיושן, ניצל את הניסיון שצבר בבניית הבונקר ביער והקים עמדה ראויה. נוכח ההתרשמות מכך, התבקש להקים עמדות נוספות. אחר כך צורף לכיתת הסיור שפיטרלה מחוץ לישוב. בסוף מאי כבר השתתף בקרב לכיבוש תל מגידו ולאחר מכן בפעולות נוספות באיזור.
בסוף שנת 1948 החליטו המוסדות המיישבים שהגרעין אליו השתייך יקים קיבוץ חדש במקום בו היה המוצב ליד תל מגידו. ב-2.2.1948 עלו שרגא וחבריו לגבעה, תחת גשם כבד ומזג אויר סוער. כך הוא תאר את אותו יום: "התרוממות רוח שאין לתארה, צעירים וצעירות שהתקבצו והגיעו ממחנות ריכוז, ממחנות עבודה בפולין ומיערות הפרטיזנים, מממשים היום את חלומם להגיע ארצה ומחזירים למפה את מגידו, שעמדה בשיממונה 2,000 שנה. נולד יישוב חדש".
"זכיתי להגשים את חלומי", הוא תיאר, "הנדר שנדרתי בערב יום הכיפורים ביערות, לעשות ככל יכולתי להישאר בחיים ולהגשים את חלומם של הוריי, לו לא זכו, ואני עושה זאת בשבילי ולמענם. והנני פה והחלום מתגשם. ומתוך כל ההמולה ועל אף מזג האוויר הסוער צצים ועומדים על תלם חמישה צריפים ויסודות צריף חדר האוכל. היישוב הולך וקם, ולמרות העצמות הקופאות מתחת הבגדים הספוגים מים החיוך ניכר מעל פניהם של הצעירים, כאומרים ניצחנו, אנחנו כאן!".
הקיבוץ היה למעשה משלט קדמי מול מוצבי הליגיון הערבי עד הסכם הפסקת האש שדחק את קו הגבול לעבר ואדי ערה. בסוף 1949 יצא לקורס קצינים מחזור ו' שנערך בנתניה ואחרי חצי שנה היה לקצין הדרכה בחטיבה 9.
רבים מקרב חברי מגידו נשאו בנפשם את זוועות השואה. "כל אחד ניסה להתגבר על העבר הנוראי או 'להסתיר' אותו", אמר שרגא. בין החברות הצעירות הכיר את הלינה-זהבה, גם היא שורדת שואה. "בהכירי לפרטים את קורותיה התברר לי שכל מה שאני עברתי הוא כאין וכאפס בהשוואה למה שהיא עברה", אמר. ב-1950 נישאו שרגא וזהבה ולזוג נולדו שני בנים- יאיר ועוזי.
שרגא מונה לשלל תפקידים- מפקד איזור, מזכיר קיבוץ וסגן מפקד החבל. בנוסף המשיך לשרת תקופות ממושכות במילואים ואף עבר קורס מפקדי פלוגות תחת פיקודו של אריק שרון. ב- 1955 גויס לצבא לשנה נוספת כדי להוביל מבצע לביצור ישובי האיזור ובהם ישובי חבל תענך שעלו על הקרקע, על הגבול עם ירדן. הוא המשיך לשרת במילואים עד גיל 56 בדרגת רב סרן.
בשנות ה-60' החל למלא תפקידים כלכליים בקיבוצו ואחר כך כרכז מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי בגליל המערבי ובגליל העליון, שם הוביל פרוייקטים של הקמת בתי מגורים, מפעלים ומבני ציבור רבים. בשנות ה-80' עבד בסמינר הקיבוץ הארצי גבעת חביבה, שם הקים את ארכיון הקיבוץ הארצי ובית אמנים שבו נערכים כנסים וקורסים באמנות.
ב-1975 בנו עוזי התגייס לסיירת מטכ"ל ונפצע קשה מאד בהתהפכות רכב. עוזי היה מרותק למיטה שבועות ארוכים כשראשו מקובע. במצבו זה היה יכול לצייר ולקרוא בעזרת משקפיים מיוחדים. אחד מרישומיו הפך שרגא לתבליט שהתקין על קיר מקלט במגידו. אחרי שהחלים והשתקם, שב למחלקת המודיעין של הסיירת וכעבור מספר שנים התמנה לקצין המודיעין של היחידה.
בקיבוצו היה שרגא לאורך שנים שותף פעיל בארועי התרבות והקים תפאורות לחגים. בנוסף העמיק בתחום האמנות ופיסל בברזל, באבן ובקרמיקה. תחביבים נוספים להם הקדיש זמן היה לימודי ידיעת הארץ וארכיאולוגיה.
כמי שגר ליד תל מגידו הוא נשבה בתחום הארכיאולוגיה, העמיק בו והיה בקשר עם ארכיאולוגים שחפרו במקום, בהם ישראל פינקלשטיין ויותם טפר. בעקבות אהבתו לארכיאולוגיה ורצונו להנציח את ראשוני הקיבוץ ואת מורשת מגידו, יזם הקמת גן ארכיאולוגי ובו פינה שתוקדש למקימי הישוב. יוזמתו התקבלה ולפני מספר שנים יצאה אל הפועל וגן ההנצחה הוקם.
את סיפור חייו כתבה כלתו, טל בן-נון גלז, בספר "משא חיים". ב"סוף דבר" בספר כתב: "האתמול מאחוריי, ובלי להפנות מבטי לאחור אני חותר בכל כוחותיי אל ה'מחר', מחר אחר, מחר של תקומה, מחר של המשכיות, להגשים את שהוריי ואחיותיי לא זכו ונותרו תחת תל האדמה, יחד עם 2,500 איש ואישה וילדיהם על גבעת 'בוחוב' בקרבת רפלובקה החדשה והכפר סוחובוליה. ואני כאן! יש תקומה, יש מחר!".