סמ"ר עידו ברוך, לוחם גבעתי שנפל בפיגוע בכניסה לשבי שומרון לפני כחודשיים, תרם את קרניות עיניו לשני אזרחים ותיקים והחזיר להם את מאור עיניהם. משפחתו ומשפחות הנתרמים נפגשו לפגישה מרגשת לקראת חג החנוכה, בה העניקו להם מתנה חנוכייה עליה חרוט "אור גדול מאיר הכל".
מיום נפילתו של עידו ברוך דלת ביתו פתוחה לחברים, למנחמים ולמבקרים שחלקם אפילו לא הכירו אותו, הגיעו רק לחלוק כבוד אחרון. בחדרו המיטה עדיין מוצעת וסביבה תמונות ומזכרות מאנשים שסבבו אותו. תמונה אחת מיוחדת במיוחד, אישה ירושלמית שלא הכירה את עידו, הניחה בכיכר ציון שלט בו אפשר לכתוב דברי פרידה מעידו. תוך דקות השלט התמלא משני צידו. הוא מונח לצד המיטה ומעיד על האור הגדול שהוא הפיץ במעגלים גדולים ממנו.
עינב ברוך, אימו של עידו, סיפרה כיצד קיבלו את הידעה על נפילתו. "זה היה ביום הראשון של חול המועד סוכות. הוא התקשר בבוקר לבקש משהו והייתי קצרה בשיחה, לא דאגתי לו כי לא הבנתי איפה הוא נמצא וכמה זה מסוכן. התקשרו אלינו להגיד שהוא נפצע בפיגוע ושנגיע לבית החולים 'מאיר', חשבנו שהמצב יציב כי לא ידענו שהוא בסכנת חיים. בדרך היו הרבה פקקים, ראינו שוטרת בדרך וביקשנו ממנה ללוות אותנו כי הבן שלנו נפצע והוא מאושפז בבית החולים - היא עזרה לנו מאוד והגענו מהר".
לדבריה, "כשהגענו לבית החולים חיכה לנו צוות רחב, הכניסו אותנו מכניסה צדדית והשיבו אותנו בחדר צדדי ולא הבנתי למה. כל הפמליה נכנסה לחדר ועדיין אני לא מבינה. הרופא נכנס ומתחיל לספר מה קרה ושהוא לא סבל הרבה מהפגיעה, ואז הוא אומר 'אני מצטער, עשיתי הכל'. גם אז לא הבנתי והייתי צריכה שיגידו לי בפירוש שהוא מת. צרחתי כמו שאף בן אדם לא צרח בחיים האלה, הרגשתי את הכאב בכל הגוף. ביקשנו לראות אותו, נכנסנו לחדר והוא שכב שם חתיך ושלו. זו תמונה שלא תצא לי מהראש בחיים.
"בבית החולים לא דיברנו איתנו על תרומה, אבל שנינו ועידו חתומים על כרטיס אד"י אז היה ברור לנו מה עושים. רצינו לתרום עוד איברים שלו, אבל לא יכלנו כי עבר הרבה זמן מהפגיעה. אמרו לנו שאפשר לתרום רק את הקרניות שלו. אנחנו מאמינים בלתרום, לתת ובפשטות. אנחנו אנשים פשוטים וככה הבית שלנו. יש לנו פצוע ממלחמת יום כיפור שאימצנו, שעידו היה נותן לו אוכל שהכנתי כל שישי, לאיתן היה קשה מאוד לבשר לו שעידו נפטר".
היא תיארה את הפגישה עם הנתרמים. "הפגישה ביום שישי הייתה טעונה מאוד וכולנו התרגשנו, סידרנו את החדר של עידו כאילו הוא בעצמו מגיע. שתי המשפחות הנתרמות ועוד חברים טובים הגיעו. אני הסתכלתי כל הזמן רק על דבר אחד - העיניים של אביבה. אני מרגישה שעידו עוד קצת חי דרך העיניים שלהם. בתקופת הקורונה שהיינו עם מסכות, עדיין ראינו את החיוך דרך עיניים. בפגישה בשישי הרגשתי שאני יכולה לראות את החיוך של עידו בעיניים של אביבה".
"תודה זו מילה קטנה מדי"
אורית, בתה של אביבה רענן מושתלת הקרנית בת ה-87, סיפרה לוואלה!: "אימא סובלת מגיל 40 ממחלה שפוגעת בקרנית, עד שבסוף היא מובילה לעיוורון. בשנה האחרונה היא כבר ראתה מטושטש והפסיקה לנהוג. לפני שש שנים היא קיבלה השתלת קרנית בעין שמאל, ועכשיו היא הבינה שהיא צריכה השתלה לעין ימין".
לדבריה, "ההשתלה הייתה בערב שמחת תורה ורק באותו היום אמא גילתה שעידו הוא התורם שלה. היה לה קשה והפך לה את הבטן שחייל צעיר היה צריך להיהרג בשביל שהיא תקבל מאור עיניים תקין. הניתוח עבר בהצלחה רבה ואמא חזרה לראות וכבר חזרה לנהוג. יש בזה הרבה שמחה שמהולה בעצב גדול, כי קרה האסון הכי גדול שיכול לקרות למשפחה במדינת ישראל - להיכנס למשפחת השכול. בדרך כלל ההשתלות הן אנונימיות, גם ההשתלה הקודמת של אמא היתה מקרנית מחו"ל, אנונימית וכנראה לא כתוצאה של אירוע טראומתי, אבל להורים של עידו היה חשוב להכיר אותנו ושמחנו לעשות את זה".
היא סיפרה על הפגישה המחודשת והמרגשת. "ביום שישי האחרון קבענו, יחד עם המשפחה של המושתל השני והרופא שלנו מבית חולים 'מאיר', לנסוע אליהם לבית. קנינו להם חנוכייה כי הרגשנו שזה מסמל את האור הגדול שנכנס לחיים שלנו בזכות עידו. היה חשוב לנו להכיר את עידו דרכם. הוא היה באמת מלח הארץ, בחור שהחיוך לא ירד לו מהפנים וכל החדר שלו תעודות הצטיינות ונתינה, כשפגשנו את ההורים שלו הבנו שזה עובר במשפחה, זה ממש גנטי - גם ההורים שלו הם מלאי נתינה. בן אדם שנתן אור לכל כך הרבה אנשים, נתן לנו את אור העיניים של אימא בחזרה".
"איך שנפגשנו חיבקתי את אמא של עידו חיבוק גדול ואמרתי תודה, תודה זו מילה קטנה מדי למצב הזה, אבל היא בעצם אומרת הכל. אנחנו נשמח להישאר בקשר עם ההורים של עידו, וניקח חלק מהצעדה לזכרו בשישי הקרוב".
"משפחה של נתינה"
גם רות ולדמן, בתו של בנימין גורן בן ה-88, שאיבד את הראייה בעין ימין וחזר לראות בזכות הקרניות של עידו, אסירת תודה למשפחה: "חברה שלי מהצבא היתה היועצת של עידו ברוך בבית הספר. היא סיפרה לנו באותו היום שהיא הולכת להלוויה שלו. כמה ימים אחרי זה הזמינו אותי לבית חולים מאיר ואמרו שיש קרנית לאבא. בהתחלה לא קישרנו שזה הקרניות של עידו, ערב לפני הניתוח גילינו את זה. הניתוח הצליח ואבא חזר לראות".
ולדמן הוסיפה כי "זה מאוד מרגש שבזמנים של טרגדיה אישית, הם חשבו איך לתרום לאחרים. הם משפחה של נתינה וגם עידו היה כזה. הם אמרו לנו שככה הם מרגישים שיש המשכיות שלו, כי חלק מהגוף שלו עוזר למישהו להטיב את החיים. הניתוח היה בשמחת תורה, הרגשנו שהתרומה שלהם מאירה אותנו ומעוררת בנו השראה, אז חשבנו שחנוכה זה חג של גבורה וניסים שמתאימים לרוח של עידו ושל המשפחה שלו.
זה שמדובר בטרגדיה לאומית זה הופך ליותר מרגש. עידו מת, אבל משהו ממנו נשאר. גם בעיניים של ההורים שלנו, וגם בלב שלנו ובמי שהוא היה. הטרגדיה הזאת היא חלק מהסיפור שלנו במדינה. הם משפחה שתיקח את האסון הפרטי שלה לעוד נתינה, אנחנו מרגישים קשורים אליהם ומקווים להמשיך את המורשת של עידו".