בפסגת פירמידת המזון בטבע ניצבים טורפי העל, מתחתם טורפים בינוניים, מתחתם טורפים קטנים, אחר כך טורפים שהם גם נטרפים, וכן הלאה. בתחתית הפירמידה ההיררכית מצטופפים אלה שמהווים טרף קל לכולם. אין להם אמצעי התגוננות, הם לא מצוידים במהירות בריחה או מנגנוני הישרדות כלשהם. בימים אלה מגלים החוקרים שכבה נוספת, נמוכה אף יותר: שפל מדרגה שאין למטה ממנו. שמה המדעי הזמני של המדרגה הזו הוא "חברי הכנסת של הליכוד".
בעוד נתניהו ממשיך במכירת החיסול הסיטונאית של נכסי המדינה לשותפיו הקואליציוניים ומיטלטל בין מסעות הביזה של בן גביר, סמוטריץ', גפני וגולדקנופף, ממשיכים הח"כים בליכוד להיזרק אל מתחת לגלגלי האוטובוס. מתברר שאין לאוטובוס הזה מספיק גלגלים לכולם. מעניין מה היה קורה אם חברי הכנסת של מפלגת השלטון החדשה־ישנה היו עושים מה שעושים שותפיו הבכירים של נתניהו בקואליציה העתידית ומודיעים: אנחנו חותמים איפה שצריך ומצביעים מה שצריך רק אחרי שנדע איזה תפקידים נקבל, ולא לפני. אם נהיה מרוצים, סבבה. אם לא, אז לא.
זה לא יקרה. האווירה בסביבתו של נתניהו מזכירה קצת את השנים הראשונות שאחרי המהפכה הצרפתית: הגיליוטינה עורפת בקצב רצחני, אף אחד לא חסין, כל אחד, כולל רובספייר בכבודו ובעצמו, עלול למצוא יום אחד את ראשו מתגלגל לתוך הסלסילה לרגלי המאכלת. כולם חושדים בכולם, מפלילים את כולם, מאשימים את כולם. אף אחד לא יכול לישון בשקט. הנה, עכשיו אפילו גלית דיסטל אטבריאן מצאה את עצמה בצד הלא נכון של המערפת.
יש תקופה היסטורית נוספת שמזכירה את המתרחש עכשיו במסדרונות מצודת זאב: מלחמת הדיאדוכים, בין שרי הצבא וקציניו הבכירים של אלכסנדר מוקדון, לאחר שנודע דבר מותו בטרם עת. החבורה נאבקה עשרות שנים, עד זוב דם, על ממלכת הענק שהותיר אחריו, עד שהתפוגגה. אז נכון, האלכסנדר מוקדון שלנו לא מת (חלילה). להיפך. הוא גרף זה עתה ניצחון דרמטי בבחירות גורליות.
מדובר בניצחון שכולו מקסם שווא. המנצח חלש מאי פעם, פגיע, שביר, לחיץ וסחיט. הוא לא מנהל את שותפיו, הם מנהלים אותו. הוא בן ערובה על מלא, מנהיג שלא יכול להרשות לעצמו שנתיניו לא יהיו שבעים ומרוצים וחייב להיכנע לכל גחמה מגחמות לבם. הוא לא יכול להשאיר שום דבר לחסדי רצונם הטוב. הוא ראש הממשלה על הנייר. הם ראשי הממשלה בשטח.
לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, היו הפרשנים מאוחדים בדעתם: חלפו ימי המו"מים הארוכים והמתישים. לא עוד מעשה מרכבה ממושך, מייסר, מורט עצבים. זה יהיה טיול אחר צהריים בגן הוורדים. קואליציה בת 64 ח"כים שלא הייתה הומוגנית ממנה בדברי ימי הפוליטיקה הישראלית. קלי קלות.
ובכן, זו הייתה טעות. אתמול נגמר המנדט המקורי (28 ימים) להרכבת הממשלה ומתחילה ההארכה, ושום דבר עוד לא באמת סגור. ראש הממשלה הנבחר לא מסוגל להחליט מי יהיה יו"ר הכנסת. הוא נקרע בין הקטבים, מתחבט בין הניצים, נסחט ונשלט ומקומט מכל עבר.
כל רגע מתפרסמת דרישה מופרכת אחרת של אחד משותפיו הגחמניים (האחרונה פורסמה אתמול: בן גביר רוצה זכות וטו בוועדת השרים לחקיקה, כדי שיוכל לתקוע חוקים של אחרים, אם יתקעו את חוקיו שלו). במצב הדברים, הוא הולך על מינוי יו"ר כנסת זמני, שעלול/עשוי להפוך לקבוע. יריב לוין. כל הזמן הזה ממשיכים יואב קיש, אופיר אקוניס ודודי אמסלם להתקוטט על המשרה הזו, כשהרשת מפיצה את דיבת כולם, זה נגד זה, באמצעות כל מיני יוזרים אלמונים.
באמצע 2009, מיד לאחר שחזר ללשכת ראש הממשלה (לאחר עשור של הפסקה), התברר שלשכתו החדשה של בנימין נתניהו קרועה, מסוכסכת ומתפרקת. קוראי "מעריב" התבשרו, בכותרת ראשית, שהבכירים השונים בלשכה ההיא (עוזי ארד, צבי האוזר ונוספים) דורשים שכו־לם ייבדקו בפוליגרף באשמת הדלפות. חלפו 13 שנה, וההסטוריה חוזרת על עצמה, על סטרואידים. הפעם, לא כמה חודשים אחרי הרכבת הממשלה, אלא ימים ושבועות לפני שהורכבה.
הנה רשימה חלקית של הסכסוכים הנוכחיים בין יועצי, מקורבי, ח"כי ומזדנבי החצר הביזנטית של נתניהו: לשכת נתניהו (למעט צחי ברוורמן) נגד יריב לוין וצחי ברוורמן. הח"כים ביטן ודני דנון נגד מיקי זוהר וחיים כץ. היועצים אוריך ועופר גולן נגד ח"כ דיסטל אטבריאן (זה אפילו חרוז). ברוורמן נגד טלי גוטליב (אללה ירחמו).איקי כהן נגד צחי ברוורמן. יואב קיש ויריב לוין נגד אופיר אקוניס, ולהפך (על יו"ר הכנסת). אוריך נגד טופז, המחוזק בגולן. ישראל כ"ץ נגד ניר ברקת (על התואר "זה שיושפל הכי הרבה"). דרעי נגד גפני. גפני נגד גולדקנופף ופורוש. סמוטריץ' ובן גביר (אם כי, בעצימות נמוכה).
ראוי להתעכב דווקא על יריב לוין. האיש החזק בליכוד והחזק בסביבת נתניהו. ובכן, לא עוד. לוין ונתניהו חלוקים, וזה בהמעטה. על פי דיווח מאתמול של מיכאל שמש, חילוקי הדעות מקצועיים (לוין הבין שנתניהו לא מעוניין ברפורמה עמוקה, חדה ומהירה במערכת המשפט). אבל זה לא רק אידיאולוגיה. בסביבת נתניהו "סימנו" את לוין מזמן. בליכוד, כנ"ל. רואים בו מי שהתחזק יותר מדי, מי שכבר בונה מחנה, מי שלוטש את עיניו לירושה (אני לא באמת יודע אם זה נכון). זאת, ועוד: מפיצים בזמן האחרון שעין חדה כלשהי זיהתה על הטלפון הנייד שלו התכתבויות עם אחד העיתונאים השנואים ביותר על המשפחה (שאינו הח"מ).
איך כל זה ייגמר? כמו שזה התחיל: בייסורים, פרכוסים והשבעת ממשלה. הביצים הסרוחות יהיו מרוחות על פרצופם של חלק מהח"כים של הליכוד. מספר הממורמרים ושואפי הנקם יהיה גדול יותר ממספר המרוצים. השותפים הקואליציוניים ינטרו זה לזה ויחכו בפינה איש לאחיו. הממשלה תצטלם בבית הנשיא, כולם יחייכו קדימה ולמחרת בבוקר יתחיל מסע הביזה האמיתי. יחד עם כל זה, מדובר בממשלה נבחרת, הממשלה של כולנו.