עובדי מפעל "טכנולוגיית להבים" קיבלו אמש (שני) בתדהמה את החדשות על פיטוריהם. "הם כל הזמן טענו שזה לא הולך לקרות", אמר אשר שמואלי, יו"ר מרחב גליל מערבי בהסתדרות. מאתמול, סיפר שמואלי, לא פוסק אצלו הטלפון מלצלצל - בין אם בתמיכה, או בהצעת פתרונות לעובדי המפעל לייצור להבי מנועי סילון, שייסד סטף ורטהיימר. בעליו האמריקנים של המפעל, שלפני כן נקרא "להבי ישקר", שלחו אמש לכ-900 מתוך 1,400 העובדים הודעה מוקדמת על כוונתם לסיים את העסקתם בתוך כשנתיים.
שמואלי ציין כי גם הוא עבד כמה חודשים במפעל ישקר, לפני הצבא. "זה היה משהו נחשב, הייתה גאווה במקום", הדגיש. הוא מודאג מהאספקט הביטחוני של הפיטורים במפעל, ומכך שהמפעל יעבור לידיים זרות, גם אם אמריקניות, ומעלה נשכחות מהאמברגו הצרפתי בזמנו. כמצופה, הגורם האנושי מדאיג אותו לא פחות. "עם רכישת המפעל, האמריקאים נתנו הבטחה לעשר שנים, אז מתברר שהם התכוונו לעשר שנים ולא יום אחד יותר", אמר. "הנה עכשיו חלפו שמונה שנים, נותרו שנתיים והם כבר נותנים הודעה שייסגרו, שלא יתבזבז להם יום מיותר בישראל". הוא הוסיף, "את הקרקע והמבנים כבר מכרו לחברת השקעות. הם טוענים שימשיכו עם ייצור להבים בתפן, אבל זה לא משנה את התמונה העגומה".
להערכתו של שמואלי, כ-250 עובדים מתוך ה-900 שצפויים להיות מפוטרים הם תושבי העיר נהריה. "זו תהיה מכה קשה מאד לעיר ולאזור בכלל", אמר שמואלי. "יש להם עובדים מעכו, כרמיאל, מעלות, שלומי והכפרים הדרוזים כסרא, סמיע, ג'ת, ינוח ועוד. אלה עובדים שרובם מבוגרים, שעובדים 30-20 שנה, שאין להם לאן ללכת. הדבר העצוב והנורא מכל, הוא שבמקום לתרום הם יפלו כנטל על המדינה". הוא הדגיש, "לא כל אחד מתאים להייטק ובכלל, אין באזור מפעלים חדשים שקולטים עובדים. מה מצפים שיעשו? שיתפרו טקסטיל? שימכרו ירקות?".
אשת ציבור מקומית, המכירה את ההתנהלות, הוסיפה כי "לא היה סוד שהם מתכננים שינויים, ולנו כל הזמן סיפרו שמעבירים את הייצור לתפן, שזה אפילו הגיוני, אבל עכשיו מתברר 'שבדרך' הם 'איבדו' איזה קו ייצור או שניים".
עוד בוואלה!
בני בן שושן, בן 42 מהמושב אלקוש הסמוך למעלות תרשיחא, העיד כי הלילה הוא לא ישן. "אולי שעתיים שינה-לא-שינה. הראש מלא הרהורים", סיפר בן שושן, נשוי ואבא לארבעה, שהקטן בהם בן 6.5 והגדול 14. למפעל הוא הגיע אחרי הצבא, "צעיר, רענן וכמו כולם, עם רצון להתפתח". מאז, עובד שם 17 שנה, בתחום הרובוטיקה. "ראינו מפעל טכנולוגיה ללהבי מטוסים, והתמלאה לנו גאווה בלב. באנו לעבוד לכל החיים", נזכר. "והנה, ביום בהיר אחד, עשו לנו השבוע את מעשה הנבלה הכי גדול. אני מתקומם על ההנהלה המקומית לא פחות. אני מבין שלאמריקנים יש חישובים כלכליים, אבל מרגיש שההנהלה המקומית בגדה בנו".
בן שושן, ראש הוועד לשעבר, המשיך, "היו ויכוחים והתנהלות לא תקינה, אמרו שהמפעל לא מספק מה שצריך, קמתי וזעקתי. ההנהלה טענה שהמצב טוב, אני התרעתי שמשהו לא תקין". הוא שיתף על הפחד שלו מהפיטורים. "אשתי מזכירה רפואית במעלות בחצי משרה, לי יש בגרות וזהו. כל מה שאני יודע בא מהדרכה במפעל, הכול ספציפי למפעל הזה, רכשתי מיומנות מיוחדת", סיפר. "עכשיו רק אלוהים יודע איך נתפרנס בעוד שנתיים. אין לי שום תוכניות. מעכשיו לעכשיו הודיעו על סגירה. אפילו לא ישבו עם הוועד. מרבית העובדים ילכו הביתה. יש לי בית במושב. אין לי משכנתה, אבל כמו לכולם יש הלוואות קטנות שהתחייבתי להחזיר, ואם עד היום הצלחנו להחזיק את הראש מעל המים אני לא יודע מה יהיה בעוד שנתיים, בגיל 44".
הוא שיתף גם בפחד מלמצוא עבודה בגיל מבוגר. "הגיל מדבר, ומי שיגיד שלא הוא טועה ומטעה. אני לא רואה איך אני מוצא משהו דומה. יש חשש גדול. יש ארבעה ילדים לדאוג להם, רוצים שיהיה להם עתיד. התוכניות התמסמסו עכשיו בין הידיים", אמר, "חשש כבד איך נממן להם לימודים מעבר לתיכון". הוא מוסיף גם את החשש מלשבת בבית. "עבדנו בוקר-לילה משמרות. לא רוצים להיתלות בלשכת התעסוקה, רוצים להתפרנס בכבוד. אני מרגיש מובטל בפוטנציה, חושש למצב הביניים. מפחד לחשוב מה אנשים יתחילו לעשות".
גם דוד אסייג בן ה-64, איש לוגיסטיקה במפעל בנהריה שעובד 18 שנה במפעל, הופתע מהחדשות. "המחשבות מאתמול רצות, הדופק דופק כל היום. קיבלנו סטירה", שיתף. "כל בוקר היינו מגיעים עם שמחה, היינו משפחה אחת. עכשיו לא יודעים איך להגיב לבשורה. הייתי עצמאי, עזבתי הכול ובאתי לחברה בתוכנית להישאר עד הפנסיה. זה לא יקרה. יש לי שלושה ילדים, אחת נשואה אבל יש עוד שני ילדים לחתן. אשתי סייעת בבית ספר בעירייה עכו. נלך כנראה לקבץ נדבות או ללשכת תעסוקה. יש לנו דירה, סיימנו משכנתה, זה חצי נחמה, אבל בכל זאת לא רואים איך נגמור את החודש. יש נכדים, אנחנו עוזרים לילדה. איך נעשה את זה עכשיו, נמכור את הבית?".
מושיקו (שם בדוי), בן 53, העדיף לא להתפרסם בשמו והודה שהוא מובך מהמצב. "זה הגיע בבום וזעזוע. מזל שאף אחד לא קיבל התקף לב", שיתף. "כל אחד בהתחלה חשב שזה מכתב אישי, אחר כך התברר היקף האסון ושכולנו באותו בור, במיוחד שאנחנו לא מקבלים משכורות עתק. אנחנו לא הייטק. עובדים קשה". הוא המשיך, "הוותיקים סבלו הרבה בתקופות של ירידה בעבודה, ומנגד בזמן מלחמה באנו לעבוד. כדי לעקוף את ההנחיות היינו מדפיסים כרטיס יציאה בדוי, וממשיכים לעבוד". הוא סיפר, "מתפלא על ההנהלה ובעלי התפקידים שזיהו את ההתנהלות ההפסדית ולא עשו משהו בקשר לזה. המשפחתיות פה הייתה הלחם והמים".
הוא הדגיש כי בעלי המפעל הקודמים, סטף ואיתן ורטהיימר, השרו תחושת משפחתיות, שנשארה גם אחריהם. "עבדנו סביב השעון, אי אפשר להבין את זה מבחוץ. סטף היה כמו אבא. כשלילדים לא היה מחשב הוא דאג לנו, לאנשים הפשוטים, שלכל בית יהיה מחשב. אני לא יודע אם סטף היה נוהג אחרת במצב הזה. גם הוא איש עסקים. אבל היום, בגיל 53, אני מסתכל סביב, שלושת הילדים מגיל 15 עד 27 גדלו ואני לא זוכר איך. האישה גידלה ואני הייתי בעבודה סביב השעון. ככה 29 שנה. איך שהשתחררתי מהצבא עבדתי קצת במקומות פיזיים, ואחרי שנה-שנתיים באתי. עברתי לנהריה עם המעבר למפעל. עברתי מתפקיד פועל ייצור ועד תפקיד של מנהל.
"כל החיים שלי הייתה מלחמת קיום ויש עוד משכנתא ל-20 שנה קדימה. האישה התחילה לעבוד במשרה חלקית במשק בבית חולים נהריה, אבל חלתה", הוא נאנח. "מעבר לבעיה הכללית, לרבים יש גם בעיה אישית כזו או אחרת. לי, אישית, הבריאות הלכה במהלך העבודה, ואני לא היחיד. כרגע אני חושש ממצב בריאותי, שלא יאפשר אפילו ריאיון עבודה. העבודה הייתה הכול בשבילי. כשלתי בקשר עם הילדים. עכשיו כשאני רואה איך מתנהגים אלינו אני מצטער על איך נתתי את הנשמה. פתאום מגלים שאנחנו עובדים אצל מישהו אחר לגמרי ממה שחשבנו. מישהו שלא אכפת לו ממך. זרקו לכלבים את כולנו. זה לא רק אני והסיפור שלי", סיכם, "זה העתק הדבק לכולנו, כולם ככה".