כל אדם חמישי בעולם מוגדר כבעל מוגבלויות. עבור אותם אנשים, כל יום טומן בחובו אין ספור דילמות והתמודדויות שנראות טריוויאליות לחלוטין עבור רובנו. החל ממשימות שגרתיות כמו צחצוח שיניים ולהתלבש, דרך המאבק הפיזי הכרוך בהגעה ליעד, בית הספר או מקום העבודה, וכלה בחרדה המתמדת המלווה אותם: איך להתמודד עם המבטים מצד העוברים והשבים? ומתי יראו אותי ולא את המגבלה שלי?
יום המודעות הבינלאומי לאנשים עם מוגבלויות, שזו השנה ה-30 בה הוא מצוין ברחבי העולם, הוא הזדמנות מצוינת עבור הציבור, לעצור לרגע, להביט לצדדים ולנסות להבין כיצד עוזרים לייצר להם מציאות וסביבה נוחים וידידותיים יותר. בעשורים האחרונים אנו עדים למגמה עולמית שישראל היא חלק ממנה, שבמסגרתה עוברים אנשים עם מוגבלות ממוסדות לדיור בקהילה, תוך השתלבות בצבא ובשירות לאומי, בלימודי המשך ובאקדמיה, בתעסוקה בשוק החופשי ובפעילויות פנאי וחברה.
תהליך זה מגובה בקידום חקיקה ופיתוח שירותים קהילתיים שמתכתבים עם עקרונות אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות - אמנה שאושררה על ידי מדינת ישראל כבר לפני עשור. אלא שבפועל, החיים עצמם כמו שאומרים, מאירים פנים קצת פחות עבורם בישראל, מבחינה חברתית וכלכלית. תופעת "הנימבי" (תרגום מאנגלית לביטוי NIMBY - not in my backyard - לא בחצר האחורית שלי), היא מוכרת ושכיחה במקומות רבים בעולם, ולצערנו גם בישראל. בתמצית, הנימבי מתייחס להתנגדות של תושבים לכך שאנשים עם מוגבלויות יתגוררו בסמיכות אליהם מחשש ל"ירידת ערך הנכס" והפרעה לשגרת החיים. אלא שהצורך הבוער והדחוף ביותר של אותה אוכלוסייה, הכמהה להתגורר בקהילה, הוא כמה שיותר דירות מגורים בקהילה.
ממצאי סקר שערכנו לאחרונה בקרב הציבור בישראל לקראת יום המודעות הבינלאומי מלמדים כי קיימות בישראל שתי קבוצות של אנשים המופלים לרעה ביחס לאחרים: אנשים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית (66% מהמשיבים ציינו כי חברי קבוצה זו מופלים) ואנשים עם מוגבלות פיזית (64% מהמשיבים ציינו כי חברי קבוצה זו מופלים). למרבה הצער, הנתונים הללו באים לידי ביטוי בהתנגדות שאנשים אלו יתגוררו בבניין או בשכונה של משתתפי הסקר, כאשר רוב של יותר מ-60% העריכו שהשכנים שלהם לא ירצו אנשים עם מוגבלויות בקרבת מקום מגוריהם.
כמי שאמונים על הנושא המורכב הזה ועושים לילות כימים במטרה למצוא בתים ודירות עבור אנשים עם מוגבלויות בקהילה, התנגדות זו (נימבי) מנעה לא פעם הקמה של מערכי דיור בקהילה או מעבר של אנשים עם מוגבלות ממוסדות לדיור בקהילה, בגלל ששכניהם הפכו את חייהם לבלתי נסבלים.
המגבלה היא גם כלכלית: כפועל יוצא מכך, קיים היצע נמוך מאוד של דירות המיועדות לדיור בקהילה, ועד שכבר נמצאת דירה, לרוב בעלי הנכס דורשים תוספת תשלום, ביחס לדמי השכירות המקובלים לדירה כזאת. לשם המחשה, אל מול עלייה של כ-20% בשכר הדירה לדיירים פרטיים במהלך השנתיים האחרונות מחיר הדיור לאנשים עם מוגבלויות זינק ב 30% באותה תקופה.
דוגמאות אלה ממחישות את הצורך של משרד הרווחה, לייצר תכנית פעולה שתאפשר להעביר את חזון אמנת האו"ם לתוך החקיקה ישראלית, תוך הקצאת משאבים ייעודיים להמשך המגמה של מעבר והשתלבות מרבית בקהילה. תוכנית זאת צריכה לכלול, בין השאר, תמריצים לבעלי נכסים, העלאת שכר הדירה המשולם למסגרות המטפלות, תכנית הסברה לאומית לצמצום סטיגמה כלפי אנשים עם מוגבלויות והגדרת עבודה עם אנשים עם מוגבלות כתפקיד בעדיפות לאומית. אנו, מצידנו, נשמח להוביל ביחד עם כל בעלי העניין מהלך זה, כך שביום המודעות הבא, חזון השתלבותם של אנשים עם מוגבלות בקהילה כבר יהיה מציאות של ממש.
יורם וקשלק הוא יו"ר מ.ד.פ. - ארגון הגג של המסגרות הפרטיות לאנשים עם מוגבלויות בישראל