אחרי תשע שנים בהן שכן קיבוץ "לשחרור" על "גבעת הסיכויים" שליד רחובות, נמצא סוף סוף מקום להתבססותו וב-1941 עלו ראשוני קיבוץ רמת השופט לנקודת הקבע שלהם ברמות מנשה. הילדים והתינוקות נשארו בינתיים עם אימותיהם ב"גבעת הסיכויים", עד שיבנו עבורם את בתי הילדים.
יום אחד הגיעה לרמת השופט ציפורה חכים עם מזוודה בתפקיד עריסה ובתוכה בנה התינוק רן. אחרי מסע מבית החולים בעפולה, דרך יגור, הגיעו האם הצעירה עם התינוק שהיה לילד הראשון ביישוב הצעיר. בואו היה סימן להתחדשות ולהתחלה של רמת השופט.
"תינוק קטן יחיד הישן במזוודת עץ, מוקף בעשרות אוהלים של מייסדי הקיבוץ הצעירים. בצל אובדן משפחותיהם באירופה, התינוק החדש שזה עתה נולד סימל את החיים החדשים בארץ ישראל", תיאר עומר חכים, בנו של רן, את ימי חייו הראשונים של אביו בהספד שכתב. בכורה זו הקרינה לאורך השנים על תפקידיו ומעשיו של התינוק שגדל וחי כל חייו ברמת השופט, כך סבור אחיו, אילן חכים.
אל תפספס
לפני שבוע הלך רן חכים לעולמו והוא כמעט בן 80. הוא נולד בדצמבר 1942 לדנו וציפורה חכים, ממייסדי קיבוץ רמת השופט. אביו היה יליד בולגריה שרוב שנותיו עבד בחינוך, ובמלחמת העצמאות לחם בקרבות באזור. אמו ילידת ליטא וגם היא עסקה שנים רבות בשדה ובחינוך. הוא היה בנם הבכור ואחריו נולדו עוד שלושה בנים. כשרן היה בן שמונה הצטרף למשפחה ילד נוסף שגדל איתו כאח לכל דבר. היה זה הילד יחזקאל דנגור, יליד עיראק, שעלה ללא הוריו שנותרו באיראן ועלו מאוחר יותר לישראל.
ברמת השופט הכירו אותו כילד ג'ינג'י הרפתקן ושובב. לצד מעשי השובבות, כתב שירים והתבלט ביכולת הסיפורית שלו. הוא גם היה ספורטאי מצטיין באתלטיקה קלה ונמנה על קבוצת רצי השליחים של ישראל בריצת 400 מטר במכביה. בנעוריו הדריך את ילדי קיבוצו במסגרת תנועת "השומר הצעיר" ויותר מאוחר בשירותו הצבאי היה קצין בחטיבת הצנחנים.
במלחמת ששת הימים, רן שהיה סגן במילואים ומפקד מחלקה, לקח חלק בקרבות לכיבוש רמת הגולן ביומיים האחרונים של המלחמה. הוא הונחת עם עוד עשרה מחייליו בעומק רמת הגולן, במרחק של כ-25 ק"מ מהגבול הישראלי. טייס המסוק היה אליעזר "צ'יטה" כהן, מפקד טייסת מסוקי סיקורסקי בזמן המלחמה ולימים חבר כנסת. חכים ולוחמיו הורדו בשטח כשמולם גדוד סורי ורק כעבור חצי שעה הונחתו במקום מאות לוחמים נוספים שהגיעו במסוקים. חכים הוא שסימן והנחית את המסוקים שהביאו לשם 450 צנחנים על ציודם.
"ואז אני אומר לרן לרדת, ופה התגלה האיש בגדולתו", סיפר "צ'יטה" בערב מורשת בו רואיינו הוא וחכים לפני מספר שנים, כפי שתועד באתר "נעמוש". "צ'יטה" המשיך לתאר: "הוא עולה לתא שלי ומה הוא אומר לי? 'אני עקבתי אחריך בניווט, אתה כבר 30 ק"מ בתוך הרמה, איך אני ארד פה?'. אז אמרתי לו - רן, דחילק, אתה מכיר אותי? אתה סומך עלי? אני מביא את החבר'ה שלך עוד מעט. והוא ירד מהמסוק בגבורה עילאית. אתם לא הייתם רוצים להיות לבד בתל פארס כשפה לא רחוק יש גדוד סורי, וכשהוא כבר יודע שהוא בפנים ברמה. הוא ירד, ואני הייתי מנהל תנועה, והרכבת עבדה והורידה פה 450 איש. פה נקבעה פינתו הדרום מזרחית של דרום רמת הגולן. כך היא נקבעה", אמר "צ'יטה".
ביומן שכתב תיעד את אותו יום קרב ואת הימים שקדמו לו, תקופת ההמתנה המותחת וארבעת הימים הראשונים של המלחמה בהם הוא וחבריו הוקפצו לגדה המערבית ואחר כך לזירת הקרבות בצפון. על הטיסה מהגליל התחתון לרמת הגולן כתב: "שדה ההמראה דמה למגרש גדול כשכולם רוצים להקדים ולטוס. בשעה 17:00 היינו באוויר מעל הכינרת. אין מילים לתאר את המראה ועוד פחות חסרות מילים לתאר את ההרגשה לחלוף מעליה ולהעפיל באוויר אל הרמה הסורית המאיימת".
לצד תיאורי הקרבות גם הביע הערכה לאויב שעמד ממול. "העובדה שעברנו את גוויות החיילים הסוריים ומצאנו לידם מחסניות רבות ריקות, העובדה כי ידענו שהם לחמו, פצועים עד הסוף, העובדה כי שתקנו, היה בה כדי לבטא את הערכתנו לגבורתם של אותם חיילים", כך כתב בסוף תיאור קרב לכיבוש מבנה שבו התבצרו חיילים סורים. הוא גם תיעד במצלמתו לפני הקרבות ובעיתות הפוגה והשאיר אוצר ארכיוני חשוב מאותם ימים דרמטיים. במלחמת יום הכיפורים הוא לחם בחרמון וברמת הגולן הסורית. את שירות המילואים סיים כסגן מפקד חטיבה בדרגת סגן אלוף.
ברמת השופט החל דרכו כלולן וריכז את ענף הלול. בהמשך מילא שורת תפקידים בקיבוץ ומחוצה לו, היה רכז משק, רכז מפעלי העץ של קיבוצו, נציג ציבור בדירקטוריון בנק דיסקונט, חבר הוועדה המרכזת וחבר הנהלת חברת העובדים של ההסתדרות, בכיר במוסדות מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת) ועוד. ב-1985, כחבר במשלחת צעירי מפ"ם למוסקבה, נפגש עם יהודים מסורבי עליה ואף העביר לעיתונות הישראלית תמונות שצילם באותם מפגשים. במסגרת הפעילויות החברתיות והפוליטיות שלו היה גם ראש קן חולון של "השומר הצעיר" ולימים היה ממקימי תנועת "שלום עכשיו".
לצד עבודתו למד לימודים אקדמיים וכתב עבודת דוקטורט שבה ערך ניתוח היסטורי-כלכלי של הקיבוצים בישראל, מהקמתם ועד שנת 2001. הוא גם כתב ספרי עיון נוספים ורומן המספר על "רותי", נערה חרדית, שעזבה בפתאומיות את בית הוריה בבני ברק, יצאה בשאלה והתקבלה במשפחה בקיבוץ בצפון הארץ. הספר מסופר מנקודת מבטו של "דן", אבי המשפחה המאמצת, שמספר על מסעה המרתק והמיוסר של "רותי".
בהספד על אביו כתב הבן עומר כי "נראה שאבא לקח ברצינות את האחריות המוטלת על כתפי הבן הראשון. הוא מילא אין ספור תפקידים בקיבוץ, אבל החשוב מכולם היה תפקידו הלא רשמי - הממונה על הזיכרון והמורשת. אבא היה מכותבי ההספדים של הקיבוץ, האיש שלביתו מגיעים רבים כדי לברר פרטים על ההיסטוריה של המקום, ולעיתים גם מרימים טלפון לשאול משהו שלא זכרו על משפחותיהם שלהם. ולפעמים הם פשוט באו כדי לשמוע כמה מהאגדות המופלאות ומסיפורי המקום, שכמובן הלכו והשתבחו עם השנים. הנחלת זיכרון והמורשת של המקום היתה אחת ממשימות חייו של אבא". כחלק מאותו תפקיד שנטל רן על עצמו לתיעוד ההיסטוריה של רמת השופט, הוא גם ערך מיפוי של כל הקברים בבית העלמין של הקיבוץ, העלה זאת לאתר האינטרנט המקומי ולכל מת צירף את סיפור חייו שאותו העלה על הכתב.
גם אחרי צאתו לפנסיה, המשיך חכים להיות מעורב בחיי קיבוצו. בזמנו הפנוי התנדב להסיע חולים מהרשות הפלסטינית לבתי חולים בישראל, במסגרת עמותת "בדרך להחלמה". עוד לפני כן, לאורך שנים רבות, התנדב לארגן קייטנות ופעילויות נוספות של עמותת אלמנות ויתומי הצנחנים.
רן הותיר אחריו אישה וארבעה בנים, אחים ושישה נכדים. "אבא, נולדת במקום זה לפני 80 שנה, ומעולם לא עברת למקום אחר. חיית חיים מלאים בתוכן, עשייה ומשמעות. הקמת ותמכת במשפחתך הגדולה, בנית קיבוץ לתפארת, והיום אתה מובא למנוחת עולמים בנוף ובמקום שהיו האהובים עליך בעולם כולו", ספד לו בנו עומר.