השבוע הצלחתי ממש להתרגז. לא בגלל המצב החברתי בישראל, יוקר המחיה, העומס בכבישים או היעדרותה של נבחרת הכדורגל שלנו מהמונדיאל. חמתי עלתה כי קראתי על כך שכשנה לאחר שבית הדין הארצי לעבודה הכיר בקיום יחסי עובד-מעביד במפעלים מוגנים שעובדים בהם אנשים עם מוגבלות בדיון שנערך לאחרונה בבג"ץ, בעתירה שהגישו משרד הרווחה ומשרד הבריאות על פסק הדין התקדימי, כתבו האחרונות כי "מתן זכויות סוציאליות לאלו שיוכרו כעובדים יפגע במודל הכלכלי של המפעלים המוגנים". בנוסף, המדינה הזהירה כי יישום ההחלטה "יגרום נזק של ממש" לאנשים עם מוגבלות, ומתחה ביקורת על אימוץ "שיח הזכויות" על ידי בית הדין הארצי לעבודה.
הסיפור החל בתביעה שהגיש חיים זר, שעבד באחד המרכזים השיקומיים לאנשים עם מוגבלות פיזית, קוגניטיבית או נפשית, קרוב ל-12 שנים, בשכר של 13.5 שקלים לשעה. לאחר סיום עבודתו, טען בפני בית הדין לעבודה כי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינו לבין מעסיקו - ולכן הוא זכאי לשכר מינימום וזכויות סוציאליות נוספות לרבות פנסיה, פדיון חופשה, פיצויי פיטורים ופיצוי בגין היעדר שימוע.
תביעתו נדחתה בטענה שהחוק אינו מכיר בקיום יחסי עובד-מעביד במפעלים מוגנים, ובאוקטובר בשנה שעברה הפך בית הדין הארצי לעבודה את ההחלטה, וקבע כי זר זכאי לזכויות אלו. המדינה ערערה, והנה, נחשפו פניה האמיתיות, לכבוד היום הבינלאומי לציון השוויון של אנשים עם מוגבלות, החל ב-3.12.
רק 52% מועסקים
לפי אומדנים שנערכו על ידי מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, בישראל חיים כיום כ-1,493,100 אנשים עם מוגבלות, כאשר בקרב גילי 20 ומעלה יש כ-1,120,100 אנשים עם מוגבלות, 20% מכלל האוכלוסייה בגילאים אלו. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עולה שרק 52% מהאנשים עם מוגבלות בגילאי 25-64 מועסקים, לעומת 81% בקרב האוכלוסייה ללא מוגבלות.
עוד עולה, כי 47% מהמועסקים עם מוגבלות מתקשים או מתקשים מאוד לכסות את ההוצאות החודשיות השוטפות של משק הבית, רק 30% מהמועסקים עם מוגבלות חושבים שתפקידם מאפשר קידום בעבודה, 21% מהמועסקים עם מוגבלות אינם מרוצים מעבודתם ו-50% אינם מרוצים מהכנסתם מעבודה, לעומת 12% ו-39%, בהתאמה בקרב מועסקים ללא מוגבלות. מדאיג, נכון?
לפני 16 שנים, כשנה אחרי שנולד בני יהונתן, גילינו שהוא מתמודד עם אוטיזם ואפילפסיה קשה. ביום אחד החיים התהפכו. התחלתי לשאול את עצמי ואת הסביבה שאלות רבות, שחלקן נוגעות לשוק התעסוקה לאנשים עם מוגבלויות שונות. גיליתי עתיד לא מזהיר ועלה החשש לעתידו של יהונתן, כיוון שאיני רוצה שיהיה תלוי כל חייו בחסדי הציבור הישראלי.
לא חיכיתי לפתרון מהמדינה ומבעלים גאים של עסק כלל ארצי משגשג, הקמתי חברה קטנה למחזור פסולת אלקטרונית, כי זיהיתי שהתחום מתאים להכשרה ותעסוקה איכותיים, שיקום מוטורי וקוגניטיבי, וטומן בחובו פוטנציאל סביבתי-חברתי. הגשר הזה, בין אנשים עם מוגבלויות לשמירה על הסביבה, נקרא "אקולוגיה לקהילה מוגנת". מאז שנת 2008, העסקנו מאות אנשים עם מוגבלויות נפשיות, פיזיות, חושיות וקוגניטיביות, ברמות תפקוד שונות, בפריפריה, בתנאים סוציאליים מלאים וביחסי עובד-מעביד מלאים, ומכל המגזרים של החברה הישראלית.
נגיף או חיסון
לאחרונה חגגנו בר מצווה להקמת המיזם וגאוותי היא, שבמהלך השנים, זכינו לשלם משכורות בגובה של יותר מ-26 מיליון שקל לאנשים עם מוגבלויות. אנחנו מאמינים שהעסקת אנשים עם צרכים מיוחדים בתחום מחזור פסולת אלקטרונית היא משימה לאומית, לא פחות, ויצאנו למסע חיפוש אחר שותפים לדרך. אני זוכר, כשביקרתי במפעלים המוגנים, שהעובדים סיפרו שהם רוצים "להיות כמו כולם", עם עבודה מפרנסת, מכבדת ושתורמת לחברה. אני זוכר שחשבתי שה"מוגבלות" שלהם היא דווקא בכך שהם רוצים להיות "כמונו", בעוד שהאדם המודרני רודף אחר הרצון "להיות מיוחד".
בסוף הכתבה המדווחת על העתירה האחרונה, מובאת תגובת משרד הרווחה: "הותרת פסק הדין על כנו תביא למצב שבו חברות פרטיות יחדלו מלהזמין עבודות מהמפעלים המוגנים, עקב התייקרות התעסוקה המוגנת". כעת, כשעמדותיו של משרד הרווחה פומביות, הייתי מצפה מרשויות המדינה לחשב מסלול מחדש. מניסיון רב שנים, הבחירה לראות באנשים עם מוגבלות "נגיף" או חיסון, נטל או נכס תלויה בחברה, היא בידיים של כל אחד מאיתנו.