זה מזעזע, זה ממש מדיר שינה מעיני. אני רואה את הפרצוף של החשוד ברצח, קורא עליו, שומע את עדויות השכנים עליו ועמוק בלב אני יודע - זה יכול היה להיות אני.
כי גם אני הייתי שם. עם הכעס והדאווין. העצבים הקצרים, האגרוף שמוכן לתקוף כל אדם, אם רק יעז להגיד, להסתכל, לעזאזל, גם אם ינשום לכיווני כשאני עצבני.
גם אני יכולתי להסתובב בכביש כאילו הוא שלי, גם אני יכולתי להתפרץ על אנשים, גם אני יכולתי לאיים ולתקוף ולפגוע ועם כמה שזה מרעיד לי את העצמות והנפש להודות - גם אני יכולתי להיות רוצח.
כי אני הייתי הוא. בגיל עשר שברתי את השיניים לילד עם קרש. בגיל 12 כולם פחדו ממני ובגיל 14 כבר עבדתי כשליח סמים. לפחות כשלא הייתי שותה לשיכרון.
ולמה? כי זה מה שידעתי, מציאות חיי לא אפשרה לי לראות דרך אחרת כשאבא ואחי הגדול יוצאים ונכנסים לבתי סוהר, כשישנו מתח בבית שלא מאפשר לגדול ברוגע, ואמא, שמנסה לחבר את הכל יחד ומאוד קשה לה. אבל בעיקר המציאות הזו יצרה אצלי זעם מאוד גדול שהצטבר בתוכי כי שוב אבא לא היה שם בשבילי, ושוב הוא נכנס לכלא ויצא מחיי. הזעם הזה הפך לאויבם של הסובבים אותי אבל בעיקר לאויב שלי. ולצערי אני לא לבד. כמוני היו ויש עוד רבים. מדי.
נערים ונערות שבמקום ללכת לבית הספר הם הולכים מכות. במקום לרכוש השכלה הם סוגרים עסקאות סמים, במקום לצמוח הם מחריבים. במקום להתפתח הם מתמכרים להרס עצמי. ואין יד מכוונת. לא בשכונות האלה, לא במציאות הזו. כרוניקה ידועה של כישלון. מסלול חד-סיטרי לבית כלא. וחמור יותר, ללקיחת חיי אדם. לרצח. וזה מפחיד.
אבל אני ההוכחה שאפשר אחרת. שאפשר לשבור את המעגל. שגם אם הדרך נראית ידועה מראש, אפשר עוד לתכנן מסלול מחדש.
ההצלה שלי הגיעה בעזרת עמותה שנקראת "הגל שלי", שמקדמת נערים בסיכון באמצעות גלישת גלים. והעמותה הזו סחפה אותי, נער כועס וטובע והעלתה אותי, סליחה על הקלישאה, על הגל. גל של הצלחות, התמודדויות ופתרון כעסים בדרכי נועם. פתאום משהו השתנה, לא הייתה אווירה של מתח, אלימות, כעסים. רק אני והגלשן שומרים על איזון וכך גם בחיים. פתאום רואים אותי. ממש אותי, את נריה. לא את הערס, העבריין המאיים, אלא נער שפשוט הלך לאיבוד ורק רוצה להרגיש פעם ראשונה בית.
ומצאתי בית. שנתיים אחר כך, בגיל 18 אני כבר מתגייס למסלול לוחם בצבא. אני! לוחם בצה"ל. ואני מעז וחולם, מפתח שאיפות ואמונה בעצמי. כמה שנים אחרי, אני לומד הנדסאי תוכנה ומחלק את הזמן כמדריך בעמותת הגל שלי, פוגש נערים שהם כמוני והיום אני עובד בהייטק ולוקח על עצמי את האחריות הגדולה והקדושה מכולם, הקמת משפחה וחביקת תינוק רך.
עמותת הגל שלי הצילה את חיי ולשמחתנו היא לא היחידה. בישראל פועלות עמותות רבות ומגוונות שמצילות יום יום חיים של נערים ונערות. מפרקת אותם לגורמים ואז בונה מחדש. מחווטות לטוב. עמותות שהן חבל הצלה, לא רק לנערים כמוני אלא לחברה כולה.
זו מחובתה של המדינה, מחובתה של כל עירייה, כל קהילה, לאמץ ולדחוף ולתמוך בעמותות האלה. בכוחן להשפיע, להציל חיים, לשנות חברה. לנטרל פצצות שמסכנות את כולנו.
הרצח של יורי וולקוב ז"ל מזעזע כל אדם בישראל. כי זה יכול לקרות לכל אחד. כל אחד. ואין דרך לדעת מי יהיה הקורבן הבא.
אבל את הפצצות המתקתקות אפשר וצריך לנטרל. עוד היום וכבר בגיל צעיר. בבתי הספר, בפנימיות ובשכונות. ואם אין בכוחכם לסייע, חפשו את העמותות. את המפעלים שהוכיחו עצמם עם השנים. כי אני הייתי פצצה, אני יכולתי להיות רוצח ואני, נריה, ניצלתי. עכשיו הזמן להושיט יד, חבל או גלגל הצלה. למען הנערים של היום. למען מניעת הפגיעה מחר.
הכותב היה חניך בעמותת "הגל שלי", עמותה לנוער בסיכון