לכאורה, זו היתה אמורה להיות משימה די פשוטה. עם ניצחון מוחץ של 64 מנדטים, ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו חשב שיוכל להקים חיש קל את ממשלת חלומותיו; אחרי קרוב לארבע שנות פלונטר, שנה וחצי באופוזיציה, וקמפיין בחירות מתואם ומסונכרן למשעי, בלוק הימין ההומוגני היה אמור לשאוף להחליק איתו במהרה בחזרה לשלטון ולהחליף את ממשלת בנט-לפיד בממשלת "ימין מלא מלא", כפי ששותפיו הבטיחו שוב ושוב לבוחריהם. ביום שאחרי הבחירות, בעיצומן של חגיגות הניצחון, נתניהו נקב ביעד שאפתני - הרכבת ממשלה תוך שבועיים והשבעתה כבר ביום השבעת הכנסת. ובכן מחר ימלאו חודש ימים לבחירות - וממשלה? עדיין אין.
לולא נתניהו היה מציב בעצמו את הדד ליין היומרני, היה אפשר לחלוף על נקודת הציון הזו ביעף; השעון שמתקתק עכשיו הוא שעון המנדט, אותו הוא קיבל מנשיא המדינה 12 יום לאחר הבחירות, ונותרו לו עוד 11 ימים מתוך ה-28 כדי להרכיב ממשלה, עם אפשרות לבקשת הארכה של שבועיים; בסך הכל, יש לו עוד שלושה וחצי שבועות להחזיק במנדט ולהודיע "עלה בידי", שזה נצח במונחים של מו"מ קואליציוני, ובמיוחד במושגים של נתניהו, שידוע כדחיין גדול בכל הנוגע ללוחות זמנים.
ככלל, מנתונים של המכון הישראלי לדמוקרטיה עולה שמאז 2001 יש עליה מתמדת בפרק הזמן שאורך תהליך הרכבת ממשלה בישראל, הרבה בחסותו של נתניהו, שנוהג תמיד למשוך את המשא ומתן עד הרגע האחרון ומנצל עד הסוף כמעט את כל 42 ימי המנדט כשהוא מקבל אותו ראשון. כך היה ב-2009, אז חלפו 49 ימים מיום הבחירות עד להכרזה על ממשלה. ב-2013 זה קפץ ל-55 וב-2015 ל-58. הפעם, עם השותפים הנאמנים והמלוכדים, הוא קיווה להשתחרר מההרגלים הרעים, להקים ממשלת בזק ולנצח את לוחות הזמנים. בינתיים, חלף חודש מהבחירות, והקואליציה העתידית אפילו לא החליפה עדיין יו"ר כנסת, ובליכוד כבר מתחילים לדבר על האפשרות לבקש מהנשיא הארכה של המנדט כדי להספיק לחוקק את החוק שיכשיר את המינוי של דרעי לשר לפני השבעת הממשלה כדרישתו. הדד-ליינים האופטימיים פקעו בזה אחר זה ופעלו כמו בומרנג - במקום לאחד את השותפים הם רק הגבירו את החשדנות, התיאבון, וקרבות האינטרסים בבלוק. הדרך לממשלת החלומות הסתבכה.
ובכל זאת, לנוכח זעקות המרה של בלוק הימין נגד ממשלת בנט-לפיד המסוכנת במשך שנה וחצי והעובדה שאין ביניהן באמת פערים אידיאולוגיים גדולים, היה אפשר לצפות שיהיה קל ומהר יותר להקים את ממשלת הימין מלא-מלא. גרירת הרגליים מעידה בעיקר על תאוות הבצע של שותפיו של נתניהו, שמנסים למקסם כל אחד את חלקו בצלחת. ארבע מפלגות רצו בבלוק בבחירות האחרונות, אך מסביב לשולחן המשא ומתן הקואליציוני הם מפוצלים לסיעות ותתי סיעות; הציונות הדתית התפצלה לשלוש - בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ואבי מעוז, וביהדות התורה צריך לרצות את דגל התורה, אגודת ישראל, ואת נציגי החסידויות. רק יו"ר ש"ס, אריה דרעי, מתנהל כמו יחידה אורגנית.
כמה מעט פערים אידיאולוגיים, ככה הרבה מאבקי כוח, וכשכל אחד רואה מה האחר מקבל, הוא דורש לעצמו עוד. משרדים, תקציבים, סמכויות, רשויות, חקיקות והתחייבויות לרפורמות מרחיקות לכת; כל אחד מחלקי הבלוק רוצה תגמול על נאמנותו ולהגדיל את חלקו בעוגה, ונתניהו נאלץ לחלק ממנה עוד ועוד כדי להשביע את תאבונם הגובר. כך, בניגוד לתכנון המוקדם להשאיר את משרד האוצר בידי הליכוד, הוא נאלץ לוותר על המשרד החשוב ביותר לעבודת הממשלה לטובת סמוטריץ', שיחלוק בתפקיד עם דרעי ברוטציה; הוא הסכים לכל הדרישות של בן גביר לקבל סמכויות מורחבות על המשטרה, וגם ממשרדים אחרים, נעתר עקרונית לדרישה של סמוטריץ' לפרק את המינהל האזרחי בשטחים, ונתן למעוז, הפונדמנטליסט הקיצוני, את המושכות להקמת "ממשלת זהות יהודית" ולהעלאת יהודים מרוסיה. שלא לדבר על העלויות התקציביות של דרישות השותפות והמשרדים החדשים והמומצאים שיגיעו למיליארדים.
נתניהו מוכן לתת הכל, לפחות על הנייר, כדי להקים את ממשלתו השישית. אחרי שתקום, הוא תמיד יוכל למסמס. והיא תקום. כי אין לאף אחד מהם ברירה אחרת. אבל זה גם מה שמקשה עליו לצלוח את המשא ומתן בשלום; כל מי שיושב מולו יודע שאין לו באמת אלטרנטיבה. נתניהו הוא לא ראש ממשלה רגיל שקיבל את המנדט להרכבת ממשלה, אלא נאשם בפלילים שבנה בלוק פוליטי כדי לשרוד את משפטו, והוא לא יפרק אותו לפני שיגשים את ייעודו. ולראיה, הוא אפילו לא השתעשע באפשרות הזו כקלף מיקוח להורדת המחירים והצבת קווים אדומים לשותפיו במשא ומתן. נתניהו יכול היה, ולו למראית עין, להזמין לפגישות את יאיר לפיד או בני גנץ, כדי להלחיץ את סמוטריץ' ובן גביר, ולאלץ אותם להתפשר על חלק מהדרישות הקיצוניות שהציבו. אבל הוא ויתר על הקלף הזה מראש. ברגע שהתחייב כל כולו לבלוק יציר כפו, הוא צימצם את מרחב התמרון ומוטת השליטה שלו במשא ומתן.