בכניסה לכפר טבאש עומד ביתו של מוסטפא טבאש. יאסר, בנו הבכור, אומר כי אין יום שבו לא פקדו אורחים את בית אביו. "דלתו הייתה פתוחה תמיד. המפגש האנושי ואהבת האדם היו הדברים החשובים לו ביותר. הוא לא פספס הזדמנות לעזור ואמר שכשהוא עוזר, זה עושה לו טוב". לפני שבוע הלך מוסטפא טבאש לעולמו והוא בן 85.
אלפים מהגליל ועד הנגב הגיעו להלוויתו ולנחם בימי האבל את משפחתו של מי שהיה במשך יותר מ-50 שנה שומר השדות הידוע בצפון-מערב עמק יזרעאל, מוכתאר הכפר, ואיש שרקם קשרים אמיצים עם יישובי האזור. "החיים שלי הם לטובת האנשים. אפשר להתייחס לכולם יפה. רציתי שאחרים ידעו איך צריך להתנהג - ביושר, בצדק, על פי האמת", אמר לשכנתו אירית גוריון, שכתבה את סיפור חייו ופירסמה אותו בספר שהוציאה.
מוסטפא טבאש נולד בשנת 1937 להוריו סאלח ורפעה, בן שני מבין עשרה אחים ואחית. כל חייו חי באותו מקום שבו נולדו גם סבו ואביו - בין נחל ציפורי למושבים השכנים - בית לחם הגלילית ואלוני אבא.
לכפר הקטן לא הייתה דרך גישה לכלי רכב, לא חשמל ולא מים זורמים. עד גיל שבע למד מוסטפא קוראן וחשבון אצל איש דת שמשפחות הכפר הביאו משפרעם. הוא למד יחד עם 20 ילדים נוספים בגילאים שונים שחולקו לקבוצות לימוד, לפי הגילאים. כשהמורה עזב וחזר לשפרעם אביו ביקש ממנו שיקח את מוסטפא ללמוד בבית הספר בשפרעם, יחד עם בנו והוא עבר ללמוד שם.
בספרה של גוריון, "מוסטפא טבאש - המוכתאר", הוא מספר כי היה מגיע לבית ספר בימי שני רכוב על אתון ומשחרר אותה כדי שתחזור לעייר שלה, שנשאר בכפר, ובימי חמישי אביו היה בא רכוב על סוס ואוסף אותו הביתה. עוד סיפר טבאש כי היה הבדואי היחיד בבית הספר וסבל מהצקות הילדים, אך למרות זאת היה התלמיד המצטיין בכיתתו.
ב-1948, במלחמת העצמאות, הופסקו הלימודים. הוא זכר שאמרו שבית הספר ישמש מגורים לחיילים שיגיעו מלבנון. מוסטפא זכר מתים רבים שהובאו לשפרעם מאזור הקרבות ליד אושה ורמת יוחנן. טבאש עצמו כמעט איבד את חייו באירוע חריג. כשהיה בן 11 נשלח להביא שק חיטה כשהוא רכוב על אתון, כשלפתע החלו לירות לעברו חיילים ישראלים, והוא ניצל בנס כשהתחבא מאוחרי סלע גדול.
בשלב מסוים החליטה המשפחה לברוח ללבנון ויצאה צפונה. כשהגיעו לאזור כפר כאוכב, קיבלו מסר מקצין משטרה ישראלי ממשטרת נהלל, כי יוכלו לשוב בשלום לביתם וכך עשו. שפרעם נכבשה על ידי צה"ל ללא התנגדות, מונה עליה מושל צבאי והלימודים התחדשו. הוא סיפר שהכול השתנה, כשהגרמנים שגרו באלוני אבא עזבו ובמקומם באו יהודים. עד אז לא פגש יהודי, ורבים סיפרו לו שהם מפחידים ועושים דברים רעים. את הקשר שלו עם יהודים החל כשטייל ביער יחד עם חבר, וראה רועה יהודי. הוא והרועה תקשרו בשפת הסימנים, והשניים הבינו שהוא מעוניין לקנות ביצים. על כן, החל טבאש להגיע לאלוני אבא ולמכור ביצים.
בגיל 15 פנו אליו תושבי אלוני אבא בהצעה לשמור מדי יום שעתיים בשעות אחר הצהריים על חוות הנסיונות נוה יער, כדי שילדים מהיישוב לא יגנבו ירקות. במושב התרשמו מהצלחתו והציעו לו לעבוד כשומר על שטחי המרעה והמטעים שלהם. אחר כך גם אנשי בית לחם הגלילית ביקשו שישמור על השטחים שלהם. מאז, במשך 53 שנה, עד 1995, עבד כשומר השדות.
בגיל 17 התחתן עם מרים. השכנים מאלוני אבא סייעו בהובלת מים במיכל, גררו סוסים וגם השאילו טרקטור כדי שיאיר את רחבת הריקודים. הוא סיפר כי זו הייתה חתונה ראשונה שהשכנים מאלוני אבא ומבית לחם הגלילית הגיעו אליה והיה מאוד שמח, אבל סיפר כי לא שמעו את הזמרים בגלל רעש המנוע של הטרקטור. לזוג נולדו 12 בנים ובנות.
בעבודתו כשומר בשדות האזור וכגבר צעיר ביקש טבאש להקים משפחה ולבסס חיים שקטים ובטוחים. על כן, הבין כי עליו להסיר עננה כבדה שרבצה מעל משפחתו. שוב ושוב אמרו לו חברים בדואים כי גיורא זייד שואל על המשפחה ומתעניין בה. אביו של גיורא היה אלכסנדר זייד, מאנשי ארגון "השומר" ושומר השדות בעמק יזרעאל, שנרצח ב-1938 בירי, כששב בערב מאלונים לביתו בשייח' אבריק. הרוצח היה קאסם טבאש, בן הדוד של אביו של מוסטפא. כעבור חמש שנים אנשי הפלמ"ח ירו למוות בקאסם טבאש. נאמר כי על פי מודיעין שהצטבר הוא נחשד ברצח 11 יהודים נוספים.
גיורא, כאביו, היה איש שטח, דובר ערבית על בוריה ושרת כנוטר ובשירות הביטחון של ההגנה, שהיה אמון על איסוף מודיעין. אחרי קום המדינה היה ממקימי השב"כ ובכיר בממשל הצבאי ופעל לחיזוק הקשר של המדינה עם הדרוזים והבידואים. מוסטפא חשש כי נוכח משקעי העבר משפחתו מוקצה. הוא החליט ליצור קשר עם גיורא זייד והלך עם אמו לביתו של זייד.
טבאש סיפר כי הוא נדהם ממפגשו הראשון עם זייד - הוא חשב בתחילה שזייד בדואי, בגלל הדיאלקט הערבי שבו פנה אליהם. זייד הרגיע אותו ואמר כי אין לו כל סכסוך עם משפחתו, ואחר כך הגיע לבית משפחת טבאש להושיט את ידו לשלום. "ראינו ג'יפ מתקרב אלינו. זה היה מראה מוזר. לא הייתה עוד דרך למכוניות. אבא הבין שזה גיורא זייד. הוא התקרב אלינו וקרא 'סלאם עליכום' כמונו. הוא ואבא התחבקו והתנשקו כמו חברים ותיקים. אני נרגעתי. הם נכנסו לאוהל, אבא קרא לכל המשפחה ועשו סולחה. שחטו כבש והיתה שמחה גדולה", סיפר מוסטפא לאירית גוריון.
מאותו יום נרקם בין מוסטפא טבאש וגיורא זייד קשר מיוחד, למרות שזייד היה מבוגר מטבאש ב-23 שנים. "הם נחשבו דמויות יוצאות דופן בחברות שמהן באו, זה אצל הערבים וזה אצל היהודים", אמר אבישי, בנו של גיורא. לדבריו "למפגש הזה כל אחד בא עם המטען המשפחתי שלו. אבא הבין שהכאב הוא הדדי ולא חד צדדי. ירדה לו התובנה שיש גם צד שני עם בעיות וכאבים". על מוסטפא אמר כי הוא הביא לקשר הזה את "האישיות המיוחדת שלו. אישיות חמימה עם הרבה חוכמה. הוא אף פעם לא ראה את הזוית הצרה של משפחתו ורצה בטובת האיזור כולו. גבר מרשים,יפה, ובעל כושר דיבור. הוא הקרין על כל הסביבה". מוסטפא אמר כי מגיורא זייד למד את עבודת השמירה וזייד אף נתן לו את רובה הצייד של אביו, אלכסנדר, כדי שישמש את בנו טלאל בלימוד מלאכת השמירה על השדות.
החברות בין השניים גם חיברה בין המשפחות. הבנים יאסר ואבישי זוכרים אפיזודה שמאפיינת את אותו קשר. כשהיו בני שבע גר כל אחד מהם כשבוע ימים בבית המשפחה השניה. אבישי זוכר שנסע עם אביו לבית טבאש ובסוף הביקור נאמר לו כי הוא ישאר מספר ימים בבית חברו וממוסטפא ביקש כי בנו לא יזכה ליחס שונה או מועדף. "הרגשתי כמו בן בית", סיפר אבישי, 60 שנה מאוחר יותר. אחר כך היה תורו של יאסר, בנו הבכור של מוסטפא, להתארח מספר ימים בבית משפחת זייד. על פי סיפורי הפולקלור של שתי המשפחות כשיאסר שב לביתו, "נזף" מוסטפא בגיורא כי הוא קילקל את בנו. פתאום הוא הבין שיש חשמל, מים זורמים וכבישים. "עכשיו עליך לדאוג שגם אצלנו זה יהיה", אמר מוסטפא לגיורא שכונה באיזור "אבו זייד". כשהלך גיורא זייד לעולמו בשנת 2005, חברו מוסטפא הספיד אותו מעל קברו.
הבן יאסר סיפר כי אביו "האמין בהשתלבות בחברה הישראלית. במסגרת עבודתו כשומר יצר קשרים של אמון עם כל תושבי האיזור ועם משרדי הממשלה, ובקשרים האלה נעזר כדי לסייע לכל מי שפנה לבקשת עזרה". מוסטפא הסביר: "אני עושה את כל זה בשביל הצדק וגם כדי להרגיל את הבדואים לדרך אחרת . המדינה היא גם שלי, אני בן המקום ואני רוצה שהצדק ישלוט פה". ב-1964 מונה טבאש למוכתאר של הכפר, תפקיד אותו מילא במקביל לעבודתו כשומר עד שנות השמונים.
הדרך בה נקט בעבודתו אף הביאה אותו במקרה אחד למתח עם אביו; עדר עזים שרעה אחיו פלש למרעה של אלוני אבא. מוסטפא כלא את העדר ודרש מאביו שישלם על הנזק, כדי שישחרר את העזים מהמכלאה. אביו כעס עליו והוא עזב את הצריף שמשפחתו קנתה לו ועבר עם אשתו למספר חודשים לאלוני אבא. כששבו לכפר, קנו שטח אדמה וממושב נהלל רכשו את הצריף ששימש כמזכירות המושב והפכו אותו לביתם.במקרה אחר הטיל קנס על עצמו. היה זה כשדודתו רעתה את החמור שלו והאתון שלה ונכנסה איתם לשדה המושב. הוא הטיל עליה ועליו קנס של שתי לירות.
עם השנים החל לזכות למעמד וכבוד מיוחד בכל הסביבה. "אני עושה את כל זה בשביל הצדק וגם כדי להרגיל את הבידואים לדרך אחרת . המדינה היא גם שלי, אני בן המקום ואני רוצה שהצדק ישלוט פה", הסביר
לפני קרוב לשלושים שנה נעתר לבקשות שתי משפחות יהודיות ומכר להם שטח אדמה כדי שיבנו את בתיהם בטבאש. אחת מהמשפחות היא משפחתה של אירית גוריון שליקטה את סיפוריו לספר. בנו יאסר אמר כי "הוא האמין שמעשים כאלו יקרבו בין העמים ויעזרו בקיום חיים משותפים. כאב לו לראות שהקונפליקט בין העמים ממשיך והוא ייחל לכך שאנשים יצליחו לראות את החיים פה באופן אחר ולשנות את סגנון המחשבה שלהם. כל חייו אירח אנשים בביתו והטיף לחיים משותפים, לאחווה ולשלום". יאסר המשיך את דרכו של אביו כמשרת ציבור - הוא היה קצין מחוז צפון במשרד הפנים, ראש רשות ממונה במספר מועצות בצפון ובדרום ונבחר לראשות המועצה המקומית כעביה-טבאש-חג'אג'רה.
אחרי שפרש מעבודתו כשומר הקים טבאש יחד עם אילן פלג, מושבניק משדמות דבורה, מיזם תיירותי בשם "סודות שבעמק". המבקרים היו יוצאים לטיול רכיבה על סוסים, לנים באוהלים, שומעים את סיפוריו של מוסטפא ומתנסים ברעיית עדר עזים.
אחרי שאשתו הלכה לעולמה, נישא בשנית, לאבלה. לפני עשר שנים לקה בשיתוק מוחין ואחריו סבל מנכות, אך מחשבתו נותרה בהירה וצלולה. "עצם נוכחותו הקרינה תחושת עוצמה והשרתה ביטחון והרגשה טובה", אמר יאסר. "כעת זה יחסר לנו, משפחתו, ולכל האזור".