יום אחרי שהסתיימה מלחמת ששת הימים, דוֹדי בן עמי לקח זוג אופניים ורכב עליהם מעין גב, לאורך חוף הכנרת, לאזור הבטיחה. בשנים שלפני המלחמה עבד כדייג בקיבוץ עין גב. מדובר באזור שפך הירדן אל הכנרת, שעד כיבוש רמת הגולן היה בשליטת סוריה.
"כשהייתי על סירת הדיג חלמתי על היום שבו אוכל לטייל בבטיחה", סיפר בן עמי שכבר הכיר שם היטב כל שביל ושביל מקריאה ולימוד תצלומי אויר. הוא טייל שעות ארוכות באזור, וכששב על אופניו לעין גב חש רעב. "נזכרתי שמרוב התרגשות לא אכלתי כל היום והייתי רעב", סיפר. הוא נכנס לבקתה ריקה, שם מצא לבנה וזיתים והשביע את רעבונו. באותו רגע החליט שהוא יקים בית ספר שדה במקום.
לפני שבוע הלך בן עמי לעולמו, אחרי שהגשים את החלום והיה ממקימי בית ספר שדה ברמת הגולן והפך להיות מאנשי הטבע המזוהים ביותר עם רמת הגולן, שם גם קבע את ביתו והקים משפחה.
הוא נולד בשנת 1939 בתל אביב למרדכי וחנה פלישצ'ין שעלו בשנות העשרים מבלארוס ומאוקראינה. הוא היה הבכור ואחריו נולדו אח ואחות. מגיל צעיר נשבה בעולם הטבע. היה זה מורה בבית הספר לילדי עובדים בצפון תל אביב שבזכותו נמשך לתחום. "לפני יום הלימודים המורה פצקל היה פותח את חדר הטבע לכל מי שהתעניין. הוא קרב אותי לעניין הטבע. היו שם מלא אוצרות והיינו מביאים כל מיני דברים שמצאנו בחוף הים ובסביבה. פעם הבאתי לו 15 עטלפי פירות שמתו בליל סערה", סיפר.
בבית הספר התיכון עבר ללמוד בכפר הירוק ושם נתנו לו לנהל את פינת החי. "גידלתי שם בין השאר צפעים וגם גוזלי דורסים שכרתו את העץ עליו היו הקנים שלהם", נזכר. במקביל העמיק בתחום הגדרת צמחים ובוטניקה ולדבריו "זה היה עבורי עולם ומלואו".
הוא סבל מקשיי למידה שלא זוהו, לא מצא את מקומו בבית הספר וישב שעות ארוכות בבית ביאליק וקרא ספרים. וכך לאורך כל חייו למד באופן עצמאי, למעט שנתיים באוניברסיטה העברית. כנער סקרן שרצה להעשיר את עולמו היה הולך למכון הביולוגי באבו כביר, שם היו גן בוטני וגן זואולוגי שניהלו הזואולוג פרופסור היינריך מנדלסון והבוטנאי פרופסור יעקב גליל. מדובר בשני חוקרים בעלי שם שנחשבים עד היום מהחשובים בתחומם בישראל. למרות גילו הצעיר, אפשרו לו השניים להאזין להרצאות שלהם והוא שתה בצמא את הידע שהעבירו.
הוא היה מטייל שעות ארוכות ובמסגרת הטיולים היה מוצא צמחים נדירים ומביא לגן הבוטני. באחד הימים הלך למעיין בתיר בפרוזדור ירושלים כדי להביא סוג של טחב נדיר ביותר שגדל רק שם. באותן שנים מדובר היה באיזור ספר על הגבול עם ירדן, ובדרך לביצוע המשימה נורו לעברו יריות. בסופו של היום שב לתל אביב עם הצמח בידיו.
דוֹדי התגייס לצבא יחד עם חבריו לגרעין תנועת הנוער "התנועה המאוחדת", בה גם הדריך. הוא שרת בנח"ל מוצנח ובסוף השירות נשאר בקיבוץ עין גב, הקיבוץ המלווה של גרעין הנח"ל שלו. הוא החל לערוך סקר פרהיסטורי לאורך חוף הכנרת, ממעגן שבדרום האגם ועד לעין גב. בסקר מצא אתרים וממצאיו היוו מקור להמשך עבודות של משלחות ארכיאולוגיות. לא אחת התלווה לארכיאולוגים בעלי שם, בהם הפרופסור משה שטקליס, ומצא את תחום הארכיאולוגיה כתחום מרתק.
ב-1960 נישא לרחל מקיבוץ ברור חיל. היא היתה עולה צעירה מברזיל והשניים נישאו שלושה חודשים אחרי שהכירו. לזוג נולדו שני ילדים - אלה ואלון שהצטרפו לנירה, בתה של רחל. בעין גב עבד בענף הדיג. בעבודה זו הכיר חוקרים שהגיעו לכנרת והתלוו לדייגים. אחד מהם המליץ לו לפנות לחברה להגנת הטבע ולעבוד כמדריך. בן עמי פנה לאמוץ זהבי, ממייסדי החברה ולימים פרופסור לזואולוגיה וחתן פרס ישראל. בסוף הפגישה הודיע לו זהבי שהוא התקבל לעבודה. "אמוץ יצא בדיוק ללימודים בחו"ל ושכח לעדכן על קבלתי לעבודה", סיפר בן עמי בחיוך.
הוא הוצב כפקח ומדריך אזור במישור החוף הדרומי. לפני כן ישב שעות ארוכות בספריות ולמד על האזור שעד אז לא הכיר. באחד הימים הדריך קבוצת מורים ובסוף היום כשהחמיאו לו פנה למורים ואמר כי ביניהם יושב מורה שבבית הספר היסודי הוא אמר לאביו ש"מהילד הזה יהיו רק צרות". הוא אמר כי עד אותו רגע המורה לא זיהה אותו ולאחר שהזכיר לו מי הוא, "קרחתו הסמיקה ועבורי זה היה רגע יפה".
כיבוש רמת הגולן שינה את מסלול חייו; אחרי שסייר כמה ימים בבטיחה, החל לטפס בערוצי הנחלים אל הרמה והיה הראשון שהגיע לבריכת המשושים. אחרי זמן מה נסע למשרדי החברה להגנת הטבע ואמר שחייבים להקים בגולן בית ספר שדה. דבריו נענו בחיוב ובנובמבר 1967 הוא עלה לרמת הגולן יחד עם משפחתו. הם התיישבו בקוניטרה, שם קם קיבוץ גולן שבהמשך יקרא מרום גולן. בנם היה אחד מחמשת הילדים בגן ילדים של ישוב ישראלי בגולן, אשתו רחל עבדה בתחנת דלק בקוניטרה ודוֹדי הדריך קבוצות שהגיעו לטייל בגולן.
לאחר מכן התבקש לעבור ולנהל את בית ספר שדה ראש פינה והמשפחה עברה איתו. דוֹדי הפך להיות המדריך של החברה להגנת הטבע ברמת הגולן. במקביל סייע למשלחת לסקר נופים ואתרים ברמת הגולן. את המשלחת ריכז חברו יצחקי גל שגם זיהה אז את מיקומה של גמלא העתיקה.
דוֹדי ערך גם סקר של הכפרים שנטשו התושבים הסורים בזמן המלחמה. לדבריו היה זה סקר מרתק שבו למד על חיי התושבים בכפרים. הוא היה הישראלי הראשון שהגיע לאתרים שונים בגולן והחל לסמן מסלולי טיולים. המפגש עם חבל ארץ חדש היה מרתק עבורו והוא התלהב נוכח תגליות בוטניות וזואולוגיות שונות. הוא נזכר בצמחים נדירים שראה לראשונה ובמפגש עם נמנמנים ביער מסעדה או עם סנאים בחרמון. "נראה היה שהסנאים באו במיוחד בשבילי", סיפר.
הוא הפך להיות מזוהה עם חבל הארץ החדש. יעקב ארז, כתב "מעריב", התלווה אליו לטיול ותאר את "הצעיר הממושקף, הצנום והמשופם שמטייל לבדו או עם קבוצות מטיילים במפלים הגבוהים אשר בדרום, בבריכת המשושים, או בין העצים של יער יהודיה". דוֹדי שיתף אותו בחזונו על "הקמת מעון לתיירים, שיהווה בסיס לטיולים באזור כולו. כאן יוכלו לרדת אל הירדן, לדוג בחופים הצפון־מזרחיים של הכנרת, לטפס במצוקי הנחלים ולצפות במפל הגבוה שבמזרח התיכון. בסביבת זו יוכלו המטיילים להתגורר בלב אתר הנוף המרהיב, במזג אוויר נוח", שבה את ארז בהתלהבותו.
במילואים שרת ביחידת הסיור של החטיבה המרחבית בגולן ובמלחמת יום כיפור לחם ברמת הגולן במסגרת יחידה זו. היום הקשה ביותר במלחמה עבורו היה יום כיבוש מוצב החרמון על ידי חטיבת גולני. דוֹדי וחבריו הגיעו למקום למשימת פינוי פצועים. "היו פצועים רבים שגססו מאובדן דם", סיפר. סמוך אליהם התפוצצה תחמושת ומסוקים לא יכלו לנחות במקום. "עשיתי אינפוזיה לפצועים והצלתי פצועים. הסתכלתי על הרופא ועשיתי מה שראיתי", תאר. הוא אמר כי לעתים התעורר בלילות כשמראות אותו יום שבים אליו.
ב-1975 התגבש הגרעין המייסד של קצרין ודוֹדי ורחל הצטרפו אליו. דוֹדי התבקש אז להכין סקר שנועד לשמש את מתכנני הישוב לצורך שמירה על נופים ואתרים בשטח המיועד לבניה. הוא העלה רעיונות להקמת מסלול בילוי ונופש ירוק שבתוכו יהיה פארק עירוני שיכלול אתרים היסטוריים. היתה לו גם תוכנית ברורה לגבי נטיעות העצים המתאימות והוא גם הציע להתחשב בנוף ובמשטר הרוחות בתכנון הבתים. הצעתו היתה לבנות את הבתים בדירוג כדי למנוע את הסתרת נוף הכנרת ואת הרוח הקיצית המערבית.
ב-1978 הגיעה המשפחה לקצרין ביחד עם ראשוני המתיישבים במקום. הוא היה שותף להקמת בית ספר שדה גולן בקצרין והחל לעבוד בו. כשסיים את פרק העבודה בחברה להגנת הטבע פנה לתחום ייחודי שמשך אותו - הוא התחיל לסתת כלי צור ועשה רפליקות לכלים פרה היסטוריים. תהליך העבודה שלו היה זהה לתהליך המקורי שנעשה בתקופות הקדומות. הוא היה היחיד בישראל שעסק בתחום הזה ולצורך ההתפתחות המקצועית יצא ללמוד בצרפת ובדנמרק. במהלך השנים הוא אף גילה תהליכי עבודה שלא היו מוכרים עד אז. עבודותיו מוצגות בין השאר, במוזיאון לתולדות הטבע בניו-יורק, במוזיאון המכון הבין לאומי לחקר אמנות יפן בקיוטו, במוזיאון המדע בטוקיו, ובאוספים לימודיים באוניברסיטאות רבות בארץ ובחו"ל. הוא החל לערוך השתלמויות מורים ומדריכים ואימן בטכניקות סיתות גם סטודנטים באוניברסיטאות בישראל.
באפריל 1982 ירד לימית והצטרף לתושבים המקומיים ותומכיהם שהתנגדו לפינוי הישוב כחלק מהסכמי השלום עם מצרים. בתו אלה אמרה שיום הפינוי נצרב בזיכרונו כיום טראומטי. דוֹדי נחשב פטריוט גולני והשמיע את קולו כשעתיד רמת הגולן היה עולה לכותרות. כך, לדוגמא, ב-1979 כששר החוץ משה דיין התבטא ואמר כי "הגולן איננו נחלת אבותינו", שלח לו דוֹדי מכתב שבו כתב: "יתכן כי לא הגיע אל מר דיין שמעם של בתי הכנסת העתיקים בגולן - ומספרם רב. אולי גם לא שמע על חפירות גמלא, היא מצדה של הגולן. אין אני מכיר את אוסף העתיקות הגדול שלו, אך ידוע לי, כי אוסף זה כולל פריט, שנמצא באזור היישוב היהודי העתיק פחורה, הסמוך לקצרין, והוא בסיס עמוד, ועליו תבליט של מנורת שבעת הקנים".
לאורך השנים התגייס לפעילויות הסברה ומחאה, בכל פעם שעתיד ההתיישבות הישראלית ברמת הגולן נידון במסגרת שיחות מדיניות על אפשרות לחוזה שלום ישראלי-סורי. בגיל מבוגר פנה לעוד אפיק יצירה והחל לכתוב שירה. ב-2010 הוציא ספר שירים בשם "אבן ואהבות אחרות". הספר זכה לשבחים מצד מבקרי ספרות. "יש לו קול משלו. קול מקורי, ייחודי, צלול וברור. ויתרה מזו, הוא איננו עושה הנחות לקורא ואיננו קורץ לו", כתב המשורר עודד פלד בטור ביקורת על הספר. הוא הוסיף - "כמי שמסתת בכלי אבן-צור, כמי שקשור אל האבן בכל נימי נפשו, הוא חוצב בה מלים בישירות, ביושר, במחוספסות ובעדנה גם יחד... בקובץ זה שוטח המשורר לפני הקורא את אהבתו לאבן, את אהבת האדם שלו ואת אהבתו לנוף הארץ ישראלי".
בשבת שעברה הלך לעולמו והובא למנוחות בבית העלמין של קצרין, הישוב שהיה ממקימיו.