בחירות האמצע בארצות הברית עוד ישפיעו חזק על הכיס שלנו

נפתח בכך שהדברים נכתבים שעה שהאמריקאים עושים את מה שישראלים כבר התמחו בו וממתינים ל"קולות החיילים". כלומר - לאו דווקא חיילים, אלא כל מה שטעון ספירה או בדיקה בטרם יפורסמו התוצאות הרשמיות.

בעידן שבו שולטת הפוליטיקה של הזהויות בהצבעת הרוב, והבחירות מוכרעות על פי הצבעת אחוזים בודדים שנמצאים בין הגושים (כמו בישראל) קשה מאוד לדבר על אובייקטיביות, אבל לנו, כישראלים קל יותר - שהרי לא מדובר ב"רק ביבי או רק לא ביבי" שהופך אותנו קהל אוהדי כדורגל לפני דרבי מכריע, אלא בניסיון להעריך מה יעשו תוצאות בחירות האמצע לכלכלה האמריקאית - ובמידה רבה גם לעולמית.

בניגוד לבחירות לנשיאות בהן עשוי להיבחר מועמד תומך ישראל מוצהר, כמו שהיה למשל דונלד טראמפ, בחירות האמצע לא משפיעות על זהות הנשיא, אבל משפיעות מאוד על יכולת הממשל שלו לתפקד. קונגרס לעומתי עלול לשבש מהלכים שבהם ינקוט ג'ו ביידן, במטרה לאושש את כלכלת ארה"ב שנמצאת על סף האטה חמורה, אולי אפילו מיתון של ממש.

כדי לשנות את המציאות מהלשכה הסגלגלה, צריך קודם להבין את מורכבות היחסים בין הנשיא לנגיד.
הנגיד האמריקאי ג'רום פאוול, אינו לא אשם בחוליי הכלכלה העולמית: הוא לא אשם בכך שאירופה אינה מצליחה להתאושש מהמשבר של 2008, הוא לא אשם בהתפרצות הקורונה והוא בוודאי שאינו אחראי לפלישה הרוסית לאוקראינה. אלא שלכל אלה הייתה ארה"ב יכולה להגיב ביעילות גדולה יותר לו היה פאוול פועל בזמן.

למה הוא נרדם בשמירה? הוא לא: הוא פשוט שמר על האינטרס האישי במקום על הלאומי. כשהיה ברור שהאינפלציה מתחילה להתרומם, העדיף יו"ר הפד שלא להעלות ריביות, במעין הבנה שבשתיקה עם הנשיא, שהיה צריך לאשר את הארכת הכהונה שלו. רק משזו הוארכה לקדנציה נוספת, פנה הנגיד שנבחר-מחדש לאחוז בנשק הריבית.

פאוול הפך מטרה לחיצי הביקורת, מה שלא הותיר אותו אדיש: במהלך מסיבת העיתונאים שנלוותה להחלטתו להעלות את הריבית ב-0.75% נוספים, הוא הסביר (בכעס, כמו מאמן כדורגל אחרי הפסד) כי לא יהסס להמשיך במדיניות זו ואף הוסיף כי הוא מעדיף "לטעות למעלה", כלומר - הריבית תמשיך ותעלה לאורך זמן ותהיה לעיתים גבוהה מהנדרש (כאמור "טעות למעלה") כדי להילחם באינפלציה גם במחיר מיתון עמוק.

הבעיה של פאוול עתה היא שנראה שהמיתון בפתח, אבל האינפלציה לא נבלמת - מצב שלא מבשר טובות, בלשון המעטה, לכלכלה העולמית.

לכן ניצחון רפובליקני בבחירות האמצע, עלול לקלוע את ממשל ביידן למצוקה קשה. מצד אחד הנגיד שלו נחוש להמשיך במדיניות שסופגת לא מעט ביקורת ועלולה להכניס את הכלכלה האמריקאית למצב של האטה חמורה. מצד שני, כל צעד שיבקש לעשות, ייחסם על ידי קונגרס לעומתי - סיטואציה רעה מאוד לנשיא מכהן.

לפני שנגיע לישראל, נצא לסיבוב קצר בעולם. הבשורה הרעה למשק האמריקאי, במקרה של אובדן הרוב הדמוקרטי בסנאט ובבית הנבחרים, היא בשורה רעה גם לכלכלה העולמית: ארה"ב היא לא רק הכוח הכלכלי הגדול בעולם, לנוכח ההידרדרות של סין וההסתגרות המחודשת שלה בחיקה של המפלגה הקומוניסטית, הפכו האמריקאים לתקווה היחידה של כלכלת העולם.

משבר כלכלי בארה"ב אינו אמור להיות מתורגם לפגיעה בסיוע לישראל. הבעיה היא לא בסיוע הישיר, אלא למשל בהפסקת תקצוב לפעילויות אמריקאיות אחרות באזור, שיש להן השפעה על האיום הבטחוני כלפי מדינת ישראל.

זאת ועוד: הקדנציה של טראמפ קיבעה את מעמדו כתומך נלהב של ישראל ולא יהיה זה מופרך להניח שהממשלה החדשה שעתידה לקום בישראל, תייחל לשובו אל הבית הלבן. גם אם האינטרס הישראלי הוא חזרה של טראמפ לשלטון (לא בטוח שכך הוא, אבל לא זה הנושא), הדבר האחרון שהיא צריכה כרגע הוא מפלגה דמוקרטית ממורמרת שתפנה אל ישראל את חיצי הביקורת, אולי גם בצעדים אופרטיביים.

זאת ועוד: נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, נצמד בהחלטותיו לאלה של עמיתו הבכיר מארה"ב. כלומר, העלאת הריבית בישראל עוקבת אחר עליית הריבית בארה"ב.

יש אמנם טיעונים טובים בעד המשך המדיניות הזאת, אבל יש גם חשש: היצמדות למדיניות הפדרל רזרב, שרואה לנגד עיניה רק את יעד האינפלציה ומסתכנת בסטגפלציה, כאשר מולה ניצב ממשל אמריקאי מוגבל, שלא יכול ליזום תכניות הבראה, היא צרה צרורה לא רק לאזרחי ארה"ב - אלא גם לחברים שלהם מהמזרח התיכון.