במשך לילה שלם ומקפיא בנובמבר 1969, נשא יוסף חאלד שיבלי, חייל צעיר מסיירת שקד, את נוריאל זר וסירב לוותר עליו. גם כשזר כבר ביקש שימשיך בדרכו ויציל את חייו - שיבלי השיב בשלילה, נתן לו ממעט המים שנותרו לו ונשא אותו על גבו עד שהצליחו להימלט מהמצרים ולהגיע לחוף מבטחים.
בשבוע שעבר, 53 שנה אחרי אותו לילה, הגיעו בני משפחת זר לבקר את שיבלי במיטת חוליו במרכז הרפואי העמק בעפולה והבטיחו לו במפגש מרגש במיוחד: "תמיד תהיה חלק מאיתנו".
כששמעו בני משפחת זר ששיבלי מאושפז במחלקה הנוירולוגית ב"העמק" עקב דימום מוחי, הם לא היססו. האחים תמיר ויניב הגיעו מאשדוד ומשלפים, אספו בדרך את אימם שרה מפתח תקווה, והמשפחה הגיעה לבקר את האיש שהציל את אביהם, שנפטר לפני עשור.
מזה 53 שנים שליל הגבורה של זר ושיבלי הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של שתי המשפחות. זר מעולם לא שכח את שיבלי שהציל את חייו והשניים שמרו על קשרי ידידות.
היה זה בתחילת נובמבר 1969. שיבלי שירת כגשש בסיירת שקד ומדי יום עסק בפתיחת צירים בגזרת תעלת סואץ. כמעט מדי יום היו חילופי אש, מארבים או מוקשים. באותם ימים אחיינו של שיבלי, חסן סבייחה, נלקח בשבי המצרי ומת מפצעיו, לדברי המצרים.
באחד הימים פתחו חיילים מצרים באש עזה על הצוות של זר ושיבלי שהיו בסיור, השליכו לעברם רימוני רסס, תוך שהכול מלווה במטר של פצצות מצריות שנחתו מכל עבר. זר ושיבלי הועפו באוויר ולא ראו את חבריהם. הם החליטו לעזוב את המקום תוך שהם מלווים בירי ארטילרי מצרי בלתי פוסק. השניים החלו לחפור שוחות והחושך החל לרדת על האזור. נוריאל סיפר בדמעות לשיבלי שאשתו בהריון שני ויש לו תינוק בן שנה ושאל אותו אם יצליחו לשרוד.
לשניים היו שתי מימיות מים בלבד ושיבלי הקפיד שהוא וחברו ישתו מהם במשורה על מנת לשמור על המים לקראת הלילה הצפוי להם. עם רדת החשיכה אמר שיבלי לנוריאל כי עליהם ללכת מזרחה לכיוון הכוחות הישראליים. נוריאל המותש אמר שהוא אינו מסוגל וביקש ממנו להשאירו בשטח וללכת לבד אך שיבלי סירב. לפני מספר שנים סיפר: "הודעתי לו שאני לא עוזב אותו וסחבתי אותו על הכתפיים שלי. התחיל קור אימים וקפאנו. מלבד המדים לא היה לנו לבוש חם. אלו היו שעות ממש קשות ואני עודדתי את נוריאל ואמרתי לו שחייבים להמשיך ללכת. הבטחתי לו שהוא יפגוש את אשתו ואת הילד שלהם. ככה סחבתי אותו עד סביבות חמש בבוקר".
המסע הלילי בקור המקפיא המשיך בקושי רב תוך שהשניים נחים מדי פעם בין טנקים מצרים שרופים. קצת לאחר שמונה בבוקר, לאחר לילה שלווה בחשש גם מירי ישראלי לעברם, וכמעט 24 שעות לאחר תקרית האש, הגיעו השניים לכוחות הישראלים. שיבלי קרא לעזרה וזר השליך בשמחה את קסדתו לנוכח הכוחות הישראלים שנדהמו לראות את השניים שהיו בטוחים שנחטפו, מדדים לעברם. זר מצידו, לא שכח לעולם את אותו הלילה. הוא סיפר לשרה אשתו על שאירע והקפיד לשמור על קשר עם שיבלי שגר למרגלות התבור בכפר הבדואי שבגליל התחתון.
בשבוע שעבר הובהל שיבלי לבית החולים כשהוא סובל מדימום מוחי. ד"ר סבטלנה טוב, מנהלת המחלקה לנוירולוגיה במרכז הרפואי העמק מקבוצת כללית, אמרה כי "הוא הגיע למיון עקב חולשה פתאומית וקשה בצד השמאלי של הגוף. במיון הוא עבר בדיקת CT ואובחן עם דימום מוחי. המטופל אושפז במחלקה וקיבל טיפול מותאם אישית לאיזון לחצי הדם, הורדת בצקת ומעקב אחר הדימום".
שרה ובניה הגיעו השבוע לביקור חולים אצל שיבלי שהתרגש לראותם. הם נפגשו איתו ועם בניו אמיר ורמזי, גם הם לוחמים בצה"ל כמו אביהם. שיבלי, שמטופל במחלקה הנוירולוגית מזה מספר ימים, נעטף באהבה על ידי הצוות הרפואי ששמע את סיפור חייו המרגש.
כשזר פרחים בידיהם הגיעה המשפחה למחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי העמק ושמעו שהלוחם האמיץ, שסיים את שירותו כסגן ניצב במג"ב לאחר 35 שנות שרות בכוחות הביטחון, סבל מדימום מוחי. שרה: "זה סיפור שתמיד יישאר חלק מחיי המשפחה. כשאני מדברת על חאלד, אני דומעת מהתרגשות. הוא הציל את חייו של נוריאל. בעלי סיפר לי שבמהלך הלילה הוא אמר לחאלד שיציל את עצמו וישאיר אותו מאחור. חאלד אמר לו שהגורל שלהם נקשר זה בזה והוא לא יעזוב אותו. הוא סחב אותו על גבו בדיונות החול ונתן לנוריאל את טיפת המים האחרונה שהייתה לו. כשבעלי חזר וסיפר את הסיור, הוא אמר 'כשחאלד יוצא מהמלחמה אנחנו יוצאים לחגוג' וכשחאלד הגיע לבקר אותנו בפעם הראשונה, הבנתי כמה סיפור החברות הזה מדהים. כל פעם שחאלד היה בא, כל השכונה הייתה על הרגליים כי נוריאל חגג את בואו ואמר 'אח שלי בא לבקר אותי'. גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים ולמרות שנוריאל כבר נפטר מזמן, האהבה ביננו נשארת. בשבילנו חאלד הוא חלק מהמשפחה ותמיד יהיה".
בניו של שיבלי הכינו אותו לבואה של שרה והילדים על מנת שלא יתרגש יתר על המידה, אולם כשהם נכנסו לחדר האשפוז, שיבלי לא הפסיק לדמוע. "עשיתם לי את היום וגרמתם לי להיות יותר חזק שבאתם לבקר אותי. נוריאל תמיד היה ותמיד יהיה חלק ממני ומהמשפחה. גידלתי את ילדיי להיות ילדים טובים ולשרת בצבא ותמיד לעשות טוב לבני האדם. כשאני יוצא מכאן, אתם תהיו אצלי אורחי הכבוד ונעשה חפלה גדולה. תמיד כשיש מלחמות הכול חוזר לי, אני שומע את הקולות, את הצעקות, את האש והדם מהמלחמה וזה קשה לי".