בנימין נתניהו נסע השבוע לפגוש את משפחת מנגיסטו. לא, לא המשפחה ההיא מאשקלון. אותם הוא מיעט מאוד לפגוש כשהיה ראש ממשלה, מה שלא מונע ממנו עכשיו להבטיח להם שתיכף ומיד שהוא "יחזיר את הילד". אבל לא בהחזרת אברה מנגיסטו אני עוסק כאן, אלא בהחזרה אחרת. החזרת משכנתא. המפגש הזה הנפיק אמירה מדהימה של האיש, אפילו במושגים אליו הורגלנו. הוא אמר אותה למצלמה, בסלון בית המשפחה בקרית מלאכי. הוא דיבר על נטל יוקר המחיה במשפחת מנגיסטו, בה יש ארבע בנות ושני בנים וכולם חייבי משכנתא, ואמר: "אמרתי להם שאנחנו נקפיא את המשכנתאות בשנה הקרובה"!
כן כן. נתניהו אמר את זה באינטונציה הרגילה שבה הוא משתמש כשהוא משקר. כלומר בשגרה: מהר, אגב אורחא, כאילו בהיסח הדעת. להגיד ולא להגיד. ללכת עם, להרגיש בלי. לחלוף במהירות שיא דרך הכזב שהוא מותיר אחריו, בתקווה שלא יצמח לו זנב. בסגנון המה? מה פתאום?
נתניהו מבין כלכלה. הוא יודע שאין לו סמכות להקפיא את החזרי המשכנתאות. אפילו בדל של סמכות. רק בנק ישראל יכול לעסוק בזה. אבל נניח שהוא משכנע רוב בכנסת לחוקק חוק משכנתאות מיוחד שקובע שחייבי המשכנתא בישראל יכולים פשוט להפסיק לשלם את ההחזר בשנה הקרובה. מה יקרה? נתניהו יודע מה יקרה טוב מכולנו: או שהבנקים יתמוטטו כמעט בן לילה, כי יש להם מאות מיליארדים במשכנתאות בחוץ ואירוע כזה מרוקן אותם בבת אחת, מקריס להם את המניה, ממוטט את האמון הציבורי, מפרק את היציבות המוניטרית וכו' וכו'. ואם הבנקים שורדים איכשהו, הרי שהם בכל מקרה מפסיקים מיד לתת משכנתאות חדשות. מי האידיוט שייתן משכנתא כשממשלה מגיעה ופשוט מאפשרת לציבור לירוק על החוק, במקום לשלם אותו?
ועוד משהו: הפסקת החזרי המשכנתא פירושה פינוי מיליארדים רבים לצריכה. כן, אפילו תלמידי מבוא לכלכלה יודעים שזה יביא כמעט מיד לזינוק היסטרי באינפלציה, עליית מחירים וטרללת מהסוג שהייתה כאן באייטיז, עד שממשלת האחדות של פרס ושמיר חילצה אותנו ממנה. ואת זה מבטיח נתניהו בסרטון חפוז שהוא מצלם בקרית מלאכי, תוך ניצול מצוקת משפחה שאת הבן שלה הוא שכח שמונה שנים רצופות, עד שנוצר הצורך להיזכר בו, ובמשכנתאות שלנו, מחדש.
מעבר חפוז על רשימת הבטחותיו של נתניהו בשבועות האחרונים יכול לגרום סחרחורת קשה. הוא הבטיח להקים קבינט דיור, שכבר הוקם. הוא הבטיח להוריד את מחיר הדלק, שכבר ירד. הוא הבטיח לבטל את התקנים המיותרים, אבל הם כבר בוטלו. הוא הבטיח לבצע רפורמה ביבוא ולבטל מכסים, אבל זה בוצע. הוא הבטיח להעלות את שכר חיילי הסדיר, אבל הוא כבר הועלה. הוא הבטיח להחזיר את השקט בעוטף עזה! אבל הוא כבר הוחזר.
בעידן הדיגיטלי, ההבטחות שפיזרת לא מתפוגגות ברוח, הן נדבקות לאחוריך ונגררות אחריך. האיש הזה הבטיח להביא סופרטנקר מיוחד לדיור לפני כעשור. מאז המחירים קפצו (בכהונתו) פי 2. הוא הבטיח ב-2009 להפיל את שלטון חמאס ולהחזיר את השקט לעוטף עזה, אבל במקום זה הוא הציף את עזה במזוודות דולרים וצפה, באפס מעשה, בעשרות אלפי דונמים עולים בלהבות ובחמאס הופך למיני-חיזבאללה על הגדר הדרומית שלנו. ואפשר להמשיך עם זה לנצח. הבעיה היא, שעוד יש אנשים שמאמינים.
אנחנו תלויים על בלימה. חוט השערה מפריד כרגע בין ישראל הדמוקרטית, היהודית, הנאורה, הליברלית, המגדלור באוקיינוס השחור, הווילה בג'ונגל, האור לגויים, לבין חורבנו של החלום שהגשימו מייסדיה. יש סכנה ממשית שבעוד עשרה ימים תוקם כאן ממשלה בה איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' יחזיקו בבן ערובה מבוהל ושמו בנימין נתניהו. יכול להיות שהוא יהיה דווקא מרוצה, כי היחס אותו הוא מקבל מהשובים הנוכחיים שלו, בני משפחתו הגרעינית, אולי גרוע יותר (נגיע לזה בהמשך). הכל יחסי בחיים.
ואלה שמות: שר הביטחון בצלאל סמוטריץ', מי ששירת מספר חודשים בצה"ל, מי שלמד משפטים אבל דיווח לצבא שלומד בישיבה, מי שנחשד על ידי השב"כ בפעילות טרור ומי שקרא למצעד הגאווה "מצעד הבהמות". השר לביטחון הפנים יהיה איתמר בן-גביר. אגב, בליכוד מספרים שיציעו לבן-גביר את תיק התיירות. רעיון לא רע. אני כבר רואה את מלון "ארבע עונות" החדש באיתמר ח', את פרויקט "צליבת הצליינים" בעמק המצלבה ואת מיזם נסיעות התיור חינם לירדן, כיוון אחד בלבד (לערבים בלבד, כמובן).
הלאה: יו"ר ועדת הכספים יהיה החבר יצחק גולדקנופף, מי שמאיר את חיינו לאחרונה עם אמירות כמו "יותר קשה להיות תלמיד ישיבה מלוחם בצה"ל", או "מתמטיקה ואנגלית? לא ראיתי שזה מה שהועיל לכלכלה בישראל". שר האוצר יהיה אריה דרעי. אחרי ההצלחה הגורפת (הורשע פעמיים) כשר פנים, אין סיבה למנוע ממנו את השדרוג המתבקש. שר המשפטים? אני מתפלא על השאלה. דודי אמסלם. השופטים יודחו, במקומם ימונו חברי מרכז ליכוד בדילים מיוחדים. חברי הכנסת יקבלו חסינות לכל ימי חייהם. הפרת האמונים תהפוך מעבירת סל לצל"ש רמטכ"ל.
אדם לא ימונה למשרה בכירה אם לא יביא דוגמאות ל-3 הפרות אמונים לפחות (ניגוד עניינים, מצג שווא, קבלת מתנות יקרות ערך, שימוש במידע פנים וכו'). שר החינוך? טוב, יש לי שלושה ילדים במערכת. בואו לא נדבר על זה.
אבל בואו כן נתעכב על תוכנית "חוק וצדק" של בצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן לרפורמה במערכת המשפט. הם לא באים לתקן ולא באים לשפר. הם באים להרוס, להחריב ולפרק. זה לא רק למלט את בנימין נתניהו מאימת הדין, דרך ביטול העבירה שבה הוא (בין היתר) מואשם. זה לפרק את העסק כולו. להעביר את מינוי השופטים לידי הפוליטיקאים, להעניק להם חסינות כמעט מוחלטת, לבטל את עצמאות בית המשפט, לבטל את הביקורת השיפוטית על חקיקה שאינה עומדת בערכים של חוקי היסוד, להפוך את ישראל למודל של הונגריה של אורבן, על סטרואידים.
לא יהיה מי שיגן על זכויות המיעוטים, החלשים, האזרחים הנגרסים תחת עריצות שלטונית, לא יהיה מי שיגן על חופש הדיבור, על החופש העיתונאי, הפוליטיקאים יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם וליהנות מהגנה מוחלטת, השירות הציבורי יושמד, האתוס המקצועי של משרתי הציבור יידרס. ככה פשוט.
מי שמנע מכל זה לקרות במהלך 15 שנות שלטונו, היה בנימין נתניהו. הוא גם התגאה בזה. מגיעות לו נקודות רבות על כך. לא לחינם הלך נתניהו אצל השופט אהרן ברק, וגייס אותו לתמיכה בעסקת טיעון, בטרם התברר שאפשר לגייס את הכסף הנדרש למימון ההגנה המשפטית והמשפחה התחרטה. ברק היה זה שכינה את נתניהו "גדול המגנים על מערכת המשפט". אז מה השתנה? דבר קטן אחד: הוא הפך לנאשם. זה קרה לרבים לפניו. לנשיא, לראש ממשלה, לשר אוצר, לשר פנים, לנגיד בנק, למי לא. הוא היה שם כדי לתת לאהוד אולמרט את העצה: תתפטר מתפקיד ראש הממשלה כי החלטותיך בנושאים גורליים יהיו נגועות. אבל כשזה הגיע אליו, הכל התהפך. המשטרה הפכה למתפרת תיקים (כל בכיריה מונו על ידו), היועץ המשפטי מנדנבליט הפך למנדלבלוף, פרקליט המדינה שקיבל ממנו ברכה נלהבת ראשונה עם מינויו הפך לצורר ומה שקורה עכשיו זה שהמועדון עולה באש, על חבריו.
מגדילים לעשות שליחיו של נתניהו בבואם לתקשורת, שמתרצים את הצורך בתיקון מערכת המשפט בירידה הדרמטית באמון הציבור כלפיה. זעקת הקוזק הנגזל. אחרי שחצי ממשלה ושני שליש מפלגה התייצבו מאחוריו באותו נאום שטנה בבית המשפט, נאום שכולו הסתה צרופה נגד מערכות המשפט ואכיפת החוק, הם מתלוננים על האמון הציבורי. אגב, אמון הציבור בבית המשפט העליון גבוה עדיין פי כמה וכמה מאמונו במערכת הפוליטית. בנימין נתניהו הוא מנהיג המדינה הראשון שפשוט הכריז מלחמה על המדינה. המחריד הוא, שהוא עלול לנצח.
הבחירה היהודית
מלחמה מסוג אחר ניטשת עכשיו על קולות הציונות הדתית. תנועה מפוארת (באמת), חלוצית, ישראלית, פטריוטית. התפקיד המקורי של הציונות הדתית היה להיות גשר בין היהודים החרדים לבין הרוב החילוני. להדגים אחוות ישראל, להדגיש את החיבור, לנסות לקרב את החרדים, שרובם רואה בהקמת המדינה סוג של כפירה, לציונות.
מה שקיבלנו היום, זה משהו אחר לגמרי. "הציונות הדתית" הבן-גבירית גורמת למייסדי התנועה הזו לעשות סלטות אינסופיות בקברם. ועדיין, למרות הסקרים, לא כולם שם. מסתובבים בציונות הדתית לא מעט מנדטים נבוכים. הם מביטים בבן-גביר, שצה"ל סירב לגייס, ונחרדים. הם מביטים בסמוטריץ', שסגן ראש השב"כ יצחק אילן כינה "מחבל יהודי", ונבהלים. הם מביטים באיילת שקד ומתלבטים. חלק לא מבוטל מהם מבין שנתניהו הפך לנטל על המדינה. הם יודעים ששקד היא המנדט ה-61 שלו.
אישית, אני לא מצליח להבין את הדילמה. יש לישראלים הנהדרים האלה בית. הוא מאיר, הוא מואר. בבית הזה גרים אנשים כשר חילי טרופר, מהישראלים היותר מופלאים ששירתו בממשלה, השר לשעבר מתן כהנא, לשעבר לוחם בסיירת מטכ"ל ומפקד טייסת אף-16, השר זאב אלקין, איש ההתיישבות והציונות הדתית, השרה פנינה תמנו-שטה, השרה אורית פרקש-הכהן, איש ירוחם מיכאל ביטון ועוד. אפילו גדי איזנקוט, הרמטכ"ל לשעבר, גדל בבית כזה. משפחתו דתית, הוא התחנך בחינוך הממלכתי דתי.
זוהי בחירה בין יהדות של סמוטריץ' ובן גביר, המדירה מבית הכנסת בעלי דעות מסוימות, לבין היהדות של כהנא וטרופר, שבה בתי הכנסת פתוחים לכולם. בין ציונות דתית שערך השירות הצבאי המשמעותי בה עדיין גבוה ולכן גנץ, איזנקוט, כהנא, טרופר וביטון נמצאים ברשימה, לבין רשימה שהיו"ר שלה שירת שירות סמלי, מספר 2 שלו לא שירת (צה"ל סירב לגייסו), ומועמד בכיר נוסף (רוטמן) שירת כמש"ק דת (בהתנדבות, יש לציין).
זוהי בחירה בין בית שמאי של רבנות עם שערים כבדים נעולים, שלא מאפשרת גיור על ידי רבני ערים וגיור צבאי, שמטפחת מונופול כשרות רקוב, שאוסרת על נשים במועצות דתיות ומתחזקת רבנים ראשיים לא ציונים, לבין בית הלל שתומך בגיור מאיר ומקל, שמאפשר גם לרבני צוהר להעניק כשרות, שמאפשר גם לנשים להיות חברות מועצה דתית ושמתעקש על רבנים ציונים, רחמנא לצלן.
הברירה הניצבת בפני בוחרי הציונות הדתית הקלאסית היא בין מי שמנופפים באקדחים פעמיים בשבוע, למי שנלחמו עשרות שנים על הגנת העם ותקומת המולדת. בין מי שיורקים אש ומנסים להדליק את כל הסביבה, לבין מי שבילו תחת אש חלק ניכר מחייהם, שלחו אנשים לשדה הקרב, הובילו לוחמים בקרב, הצילו חיים, ביקרו משפחות שכולות וכן, גם הרגו לא מעט אויבים. בסוף, זו בחירה בין הציונות הדתית המאחדת ומגשרת, שחוזרת לתפקידה ההיסטורי כמקף-המחבר של החברה הישראלית, לבין ציונות דתית מתבדלת, מקצינה, מתנשאת ומחרחרת מדון.
טענה מעוותת נוספת, שהאחרונה לטעון אותה הייתה "הגברת" שרה נתניהו (אתמול), שאם גוש השינוי ינצח בבחירות, ישראל לא תהיה יותר מדינה יהודית. נפלא מבינתי איך יש בינינו אנשים שמסוגלים לזרום עם הקשקוש הזה. הרי אין בדל של איום על יהדותה של ישראל. הציונות ניצחה. היהודים גברו על שונאיהם. ישראל עוצמתית, חזקה, משגשגת, פורחת. בעלה של הגברת נתניהו מפמפם בעצם הימים האלה את כל הטוב והשפע שהוא מתכוון להרעיף על ערביי ישראל אם יואילו בטובם להצביע עבורו. מיליארדים, הוא מדגיש, מיליארדים הוא כבר נתן להם, עשרות מיליארדים הוא יתן. האם מישהו הבחין בשינוי במצב הביטחוני מאז שהוקמה קואליציה בה חברה גם רע"ם? אותה מפלגה אחריה חיזר נתניהו כמאהב לטיני נמרץ? רע"ם של מנסור עבאס, שכמעט עבר לגור עם ביבי ושרה בבלפור?
האמת, שחל שינוי במצב הביטחוני מאז הוקמה הממשלה הזו. להלן העובדות: הממשלה הוסיפה מיליארדי שקלים ואלפי תקנים למשטרה, שהחלה במאבק להשבת המשילות בנגב ובגליל, משילות שעליה ויתר נתניהו. מצעד הדגלים שהופץ לכל עבר בשנתו האחרונה של נתניהו, צעד בגאון, כולל שער שכם. המהומות בערים המעורבות לא חודשו. יהודים בעכו, לוד ויפו לא אולצו להגן על עצמם בסכינים.
הלאה: עזה הכי שקטה שהייתה מאז ההתנתקות. בפעם הראשונה מאז 2009, יצא צה"ל למבצע צבאי ברצועה וחזר עם ניצחון נקי, חד וברור. צמרת הג'יהאד האסלאמי חוסלה תוך 48 שעות. ראש הממשלה יאיר לפיד ניהל את זה בשקט ובחוכמה, שר הביטחון גנץ ביצע את זה באופן מושלם. רוצים עוד? איראן החלה לחטוף מכות רצח בתחומה. תודה, נפתלי בנט. שינית אסטרטגיה והצלחת. חשיבה מחוץ לקופסה, על סטרואידים. הסכם גרעין גרוע עם איראן? אצל נתניהו, היה. אצל בנט, לפיד וגנץ, לא היה. קונסוליה במזרח ירושלים? נתניהו, הסכים. הממשלה הזו, בלמה. עליית יהודים להר הבית? הכי הרבה אי פעם בסוכות, בשבוע שעבר. ויש עוד הרבה. אבל "הגברת" אמרה ש"אם לא ננצח, תהיה סכנה ליהדותה של המדינה". אגב, בשנת 2000 היא אמרה ש"בלי ביבי המדינה תישרף". אולי היא צדקה. כי הוא מעלה את המדינה באש בימים אלה ממש.
מסע הדה-לגיטימציה שהם מנהלים נגד כל מה שנבנה כאן, לא פוסח על הצבא. תמיכת המערכת הביטחונית בהסכם הגז פתחה את שערי הגהינום. הם גם לא מהססים לטנף את האלוף הרצי הלוי, מי שהממשלה תאשר ביום ראשון כרמטכ"ל צה"ל. נתניהו יודע מצוין את הסיבה למינוי. הוא גם יודע שאין מועמדים טובים מהלוי. הוא גם יודע שמדובר בקצין מצוין, בן למשפחה הלוחמת (אביו מבכירי סניף הליכוד בירושלים), נצר למשפחת הרב קוק, יהודי מאמין, בוגר מוסדות הציונות הדתית. הסיבה היחידה לטנף את האיש הזה, היא הרצון לגזור עוד כמה קולות, הרצון לפזר עוד קצת רעל, לערער עוד טיפה את היסודות המשותפים שלנו כאן.
בהקשר הזה, צריך להגיד שאפו לשר הביטחון גנץ. הוא הלך על זה בכל הכוח, והצליח. הוא לא עשה את זה למען עצמו, אלא למען ביטחון ישראל. כל הצמרת של המטכ"ל ממתינה לסבב מינויים דחוף והרמטכ"ל החדש חייב להתחיל להכין את התוכניות החשובות באמת, שאמורות לתקן את ההפקרות שהותיר אחריו נתניהו בכל הקשור לאופציה הצבאית מול איראן. חבל שאותו נתניהו לא טורח לבוא לעדכונים ביטחוניים, כדי לשמוע על הנזק שהוא גרם, וגורם.
זכות הציבור לדעת
רביב דרוקר חטף לא מעט לאחרונה על כי שילם לעד המדינה ניר חפץ על החומרים שומטי הלסת שפורסמו השבוע ב"המקור". אני לא שותף לביקורת הזו. לזכותו של דרוקר ייאמר כי בהזדמנות אחרת, כשערוץ אחר שילם עבור מידע, הוא הביע תמיכה. אם המידע חשוב, אם הוא משרת את זכות הציבור לדעת, והכי חשוב, אם הוא אמין, אז אפשר גם להשקיע כסף בהשגתו. זה מקובל בכל הדמוקרטיות בעולם, ובלבד שזה יהיה שקוף.
ביום רביעי שודר פרומו עם שתי הקלטות בקולה של הגברת נתניהו, וראיון קצר עם ניר חפץ שבו הוא מספר, פעם נוספת (אבל הפעם בפירוט ובגוף ראשון) על מעורבותו של יאיר נתניהו בהחלטות אביו. על ההשפעה העצומה של "הילד" על מה שנותר מהאב. על הדורסנות, הסגנון, הבוטות, הקיצוניות והחוצפה של נתניהו, דור 3.
קוראי הטור הזה מכירים חומרים כאלה, ובהרחבה. צריך להתעכב על דלי השופכין ששפכה "הגברת" באחת ההקלטות הללו, על ראש השב"כ דאז, יובל דיסקין. מהטובים שהיו כאן. איך היא מכנה אותו "חרא" ו"חוצפן" רק על זה שהוא לא הסכים לאשר הצבת שמירה של מאבטחי היחידה לאבטחת אישים על ביתם הריק של בני הזוג נתניהו ברחוב עזה בירושלים.
בואו נחזור על זה: המעון הממלכתי בבלפור, מתחם מבוצר, תחת שמירה של עשרות. הווילה הפרטית בקיסריה, שם הם עשו את הוויקאנדים, כנ"ל. מתחם מבוצר, עשרות מאבטחים, שמלווים את השניים בשיירות בכל הארץ. עד כאן, סבבה. למה צריך להציב מאבטחים על דירה ריקה? אבל ממש ריקה, כן? לא בשימוש. מה ז"א למה? כי ככה שרה רוצה. וכשהיא רוצה, ראש השירות צריך להתיישר.
אז תאזינו להקלטה. איך היא מספרת ששיגרה את נתן אשל, וגם הוא גער בדיסקין. ואיך היא "מבינה בביטחון כבר עשרים שנה, כן?" מדברת על ראש השירות, מה פתאום הוא מחליט, וכמובן ש"הכל כסת"ח", והשיא עוד לפנינו. כי האיום הגדול מבחינתה, שמצריך מאבטחים סביב השעון על נכס ריק, הוא שמישהו ישתול שם מיקרופונים! או פצצה! והכי גרוע: ש"שני ערבים ששילמו להם יפרצו לדירה, ויניפו דרך החלון מעל רחוב עזה את דגל פלסטין! אתה יודע איזה דמורליזציה תהיה כאן?", היא אומרת לניר חפץ, והעולם שותק.
כן, לכל זה אנחנו מתגעגעים. למשפחה שהשתלטה על מפלגה, שהשתלטה על מדינה, שלא מסוגלת להרפות. למנהיג שאיבד את השליטה על עצמו, על סביבתו, על עקרונותיו. לתרבות של פייק, של שקר, של הסתה ודורסנות, שמעמידה את המלכה מעל הממלכה, את השליט מעל הנתינים. כל זה מתקרב והולך אלינו, ב-1 בנובמבר.
עם סגירת הגיליון הזה לדפוס, אני קורא דיווחים, בערוצים שונים, על מאמץ אדיר של נתניהו (שמוביל, כמובן, נתן אשל) להפעיל מכבש לחצים על אנשי הפלג הירושלמי לחרוג ממנהגם ולצאת להצביע. אולי יוסיפו מנדט חרדי שיעניק לנתניהו את השלטון. העובדה שמדובר בפלג לא ציוני, קיצוני, שמדי פעם משתק חצי מדינה רק כי אחד מאברכיו זומן ללשכת הגיוס לקבל את הפטור ולא מוכן להתייצב, כי אינו מכיר בסמכות המדינה הציונית, היא בשוליים. לנתניהו מותר הכל: להתחבק עם ערפאת, לקיים מו"מ עם אבו-מאזן, לשבת עם אחמד טיבי, לפלרטט עם מנסור עבאס ולחזר אחרי גופים לא ציוניים קיצוניים. ברגע שמישהו אחר יחטא במעשה דומה, זהו. הלכה המדינה היהודית.