לפני שבועיים מלאו 70 שנות נישואיהם של דוד וחנה רגב. "אני לא זוכר אותם אחד בלי השנייה. זו היתה זוגיות סימביוטית", אמר בנם דורי. ביום שישי הלכו בני הזוג לעולמם באותה השעה. "עם כל כאב הפרידה, יש לנו, המשפחה, נחמה שזה קרה בגיל מתקדם ושהם ידעו לעזוב ביחד, ללא שאחד מהם נשאר לבד", אמר דורי.
דוד נולד בתל אביב בשנת 1929 להוריו שעלו מבלארוס לארץ- שראל ארבע שנים קודם והתישבו בתל אביב. הוא למד בבית ספר לבנים בשכונת נוה צדק. לפני שסיים את לימודיו החליט להתגייס לפלמ"ח. הוא היה צמא דעת ואוטודידקט ובמהלך השנים למד בכוחות עצמו וישב שעות ארוכות בספריות ציבוריות והעמיק במגוון תחומים, בעיקר במוזיקה ובהיסטוריה.
דוד השתייך להכשרת נען והיה בפלוגות ד', א', ו', ובגדוד הראשון. הוא עסק באבטחת העלייה לקיבוץ יחיעם שבגליל המערבי ובהורדת מעפילים מהאוניות אל החוף. אחר כך הוא צורף למחלקה המגויסת בתל אביב, ועסק בהגנה על העיר, עם פרוץ הקרבות בסוף נובמבר 1947 ונפצע מפגיעת קליע באחד הקרבות באיזור כפר שלם. אחרי שהחלים שרת במסגרת צה"ל בחטיבה 7 ולאחר מכן כמכונאי מטוסים בחיל האוויר.
אחרי שהשתחרר משירות בצה"ל החל לעבוד בחברת חשמל ושם עבד לאורך השנים. "העבודה הייתה עבורו מקור פרנסה, אבל מה שבאמת עניין אותו היו מוזיקה קלאסית ולימודים", אמר הבן דורי.
חנה עלתה עם משפחתה מפולין לארץ ישראל בשנת 1935, כשהיתה בת שלוש וחצי. אביה הרגיש ברוחות הרעות שמגיעות וחשש מפני העתיד הצפוי ליהודים בפולין. ב-1932 הגיע למכביה כדי לבדוק את האפשרות להגר לאריץ ישראל וכעבור שנתיים אכן עלה עם משפחתו. כעבור שנתיים שלח מכתב לנציב העליון בבקשה כי גם אחיו ומשפחתו יזכו לאישור עליה. האישור היה נחוץ מפני שלא היה מקובל לתת אישורי עליה לשני בני משפחה. ואכן גם משפחת האח עלתה. פרט לארבע בנות דודות שהגיע לארץ, כל בני המשפחה נספו בשואה.
חנה למדה בגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב. אחר כך עברה המשפחה לרעננה, שם אביה עבד בפרדסים ולאחר מכן פתח חנות בישוב. אחרי שסיימה את לימודיה עברה ללמוד בבית החולים רמב"ם בחיפה לימודי אחיות ולאחר מכן שירתה בצבא והיתה לקצינה. רוב שנות עבודתה היתה אחות בבית ספר בגבעתיים.
הם הכירו קצת אחרי מלחמת העצמאות ונישאו בשנת 1952. אחרי תקופה קצרה ברעננה עברו לתל אביב. לזג נולדו בת ובן- אורנה ודורי. ב-1967 עברו מתל אביב לגבעתיים.
בני הזוג, שני ילדיהם וחמשת הנכדים חיו כמשפחה מלוכדת ותומכת. לפני כמה שנים חנה חלתה והפכה דמנטית, אך היא עדיין זיהתה את בני משפחתה, דיברה והגיבה. לפני כמה חודשים מצבה הדרדר, והיא אמרה שאינה רוצה ליפול כנטל על משפחתה והודיעה שתפסיק לקחת תרופות. היא ביקשה שלא יעבירו אותה לבית חולים. דוד היה רענן, צלול וחיוני, שמר על ההומור המיוחד שלו והמשיך לספר מאירועי העבר בפלמ"חח ובחיל האויר, כמו נחיתת חירום של מטוס דקוטה שבו היה ושאותו הטיס אייבי נתן.
ההחלטה של בני הזוג ומשפחתם הייתה שהם יישארו ביחד בדירתם, במסגרת של הוספיס ביתי. חנה הפסיקה לאכול ולפני שבועיים הפסיקה לשתות. דוד היה לצדה כל העת. מדי פעם היה מגיע בחור צעיר בשם נתנאל להוציא אותו על כסא גלגלים לטיול בשכונה . כך היה גם ביום שישי. בזמן שהיו בקניון הסמוך ושוחחו ביניהם, חנה נשמה את נשימותיה האחרונות. באותם רגעים דוד חש כאבים חזקים ושב לביתו ונמסרה לו הבשורה הקשה. הוא פונה לבית חולים ומת כעבור זמן קצר.
ביום ראשון הובאו דוד וחנה למנוחות בהלוויה משותפת בבית העלמין ירקון.